חיכינו ביחד למעלית, חייכנו אחת לשנייה אמרתי משהו נחמד כמו "עוד יום עבודה נגמר.." ואז היא השיבה:
"מה נגמר?? עכשיו זה המשמרת היותר קשה, משמרת שנייה?"
למרות שתשובתה הייתה ברורה עדיין התעקשתי והמשכתי לשאול שאלות קיוויתי שאולי היא רק רוצה לגחך איתי קצת..
ברור היה לי לאחר מכן שאותה אישה במעלית ממשיכה את יומה לא בציפייה ולא בהנאה היא פשוט רוצה שהיום יסתיים!!
האישה הזאת לא יצאה לי מהראש ומאז המשכתי וחקרתי את התופעה..
היו כאלו שיצאו מהעבודה שמחים להמשיך את יומם אך רוב האנשים הביעו עייפות ואף תסכול
זה לא ש"משמרת א'" העבודה הקבועה העניקה להם אושר עילאי ובשאלה שלי לגבי אז מה עושים כדי ליהנות יותר מהשגרה? התשובות היו זהות:
"אין ברירה, יש מחויבויות!"
אני תוהה אם זה עניין של גישה, שכן מצד אחד רוצים שינוי אך לא עושים כלום בנידון.. אולי זה פשוט נורמה ישראלית של לבכות ולהראות כמה קשה…?
איך זה שאותם אנשים לא מעריכים את מה שיש להם? הרי אתם בחרתם את העבודה שלכם? אתם בחרתם להתחתן, להביא ילדים… איך זה שכל זה הופך לנטל עבורכם?!?
אם ניקח זוג שלא מצליח להביא ילדים הרי הם בטח היו מתחלפים עם אותה אישה במעלית ובזים לזלזול שלה…
מה אותו ילד מרגיש כשהוא יודע שאמא שלו רואה את הזמן שלהם יחד כרצף של מחויבויות..?!?
הימים שלהם עוברים בשגרה שוחקת והאם הם שואלים את עצמם:
מה צריך לקרות כדי שיהיה לי יותר טוב היום? מחר?
אם לא בשביל עצמם אז בשביל כל האנשים שהם מחויבים אליהם..