בחטיבה לא למדתי שפה שלישית. בשנים האלה גרנו בח"ול וכשחזרנו לארץ כבר נכנסתי לכיתה ט'. כל הבנות למדו או ערבית או צרפתית ואני קבלתי פטור. אני זוכרת רגשות מעורבים: הקלה על שלא מצפים ממני להשלים את הפער, והחמצה על שלא למדתי "כמו כולם".
הזמן חלף. התבגרתי. בגיל עשרים ומשהו עבדתי כמעצבת בחברה גדולה. בראיון העבודה שאלו אותי אם אני מוכנה לטוס לחו"ל. חחה. שאלה גדולה. לא, עניתי, אני לא מוכנה לטוס לחו"ל על חשבון העבודה. סתם. בטח שאני מוכנה.
עבדתי שם רק שנתיים אבל בניתי על קריירה בינלאומית מפוארת. נאלצתי לטוס הרבה לאירופה, כמה פעמים לצרפת. אתם יודעים- תערוכות, לקוחות. פאריז. מלא עיצוב, מלא שיק. היה יופי.
אז הייתי רווקה והיו לי זמן וכסף, והחלטתי שלא יתכן שאני טסה לצרפת ולא יודעת צרפתית. הייתי בטוחה שזה המחסום היחיד שעומד ביני ובין הקריירה הבינלאומית שלי. אז נרשמתי למכון הצרפתי, והלכתי ללמוד את השפה.
אולי אתם מכירים את התחושה הלא נעימה הזאת בבטן, כשאתם מתחילים משהו חדש, והפעם הראשונה ממש, אבל ממש, מאיימת?
בתור ילדה בכורה, זה קרה לי הרבה. הרבה מאד פעמים ראשונות. פעם קראשונה בגן, פעם ראשונה בבית ספר, פעם ראשונה בתיכון. לחברות שלי היו אחים גדולים, והם הסבירו להן מה זה תיכון. בשבילי, תיכון היה מועדון מפואר ובלתי מושג של בחורות ובחורים יפהפיים בתלבושות כחולות מהממות. אחר כך התגייסתי, מלווה באותה תחושה עמומה של בורות, אי ודאות מפני הלא נודע. אני חושבת שברוב הפעמים עמדתי בנסיון בגבורה. אבל התחושה הזאת שאת פשוט לא יודעת כלום היא תחושה לא נעימה.
אז בקורס צרפתית למתחילים לא כולם היו מתחילים. רובם למדו צרפתית בתיכון וידעו לפרק את המילה "זֶ'בוּדְרֶטֶפָּרְלֶה" לארבע מילים בעלות משמעות. אצלי המילים הסתבכו בלשון. בשני השיעורים הראשונים המורה עוד ניסתה לשכנע אותי לדייק בהיגוי ולומר "אוּ" ולא "אוּ". אחרי שני שיעורים היא ויתרה, ותאמינו או לא, עד היום אני מבטאת "אוּ" ולא "אוּ". קיצקץ, לא הצלחתי לעבור את השורה הראשונה בשיר "נו, ריין דה ריין" של אדית פיאף.
זה לא אומר שלא הרגשתי בטחון עצמי מרקיע שחקים כבר בפעם הבאה שטסתי לפאריז. את כוחי בצרפתית ניסיתי כשחיכיתי לאוטובוס בשדרות אֶליזֶה, ממש ליד האֶטואל (שער הנצחון בשבילכם, פרובינציאלים), ושאלתי אישה אחת שעמדה שם: מתי מגיע האוטובוס?
היא לא הבינה אותי.
מאוחר יותר הסתבר לי שטעיתי בהיגוי. כי הצרפתית הסתומים לא מבחינים בין "בּוּס" שזה אוטובוס ו"בּוּס" שזה חזה. בעצם שאלתי אותה: מתי מגיע החזה?
ועל זה היא לא ידעה להשיב.
קיצקץ, הבנתם שהבעיה היא לא בבטחון העצמי שלי אלא בשפה הזרה עצמה, שאינה מותאמת היטב לבחורות ישראליות בנות עשרים ומשהו.
לא השתמשתי בצרפתית מאז, למעט כדי להרשים בחורים שידעו שפות עוד פחות ממני.
הזמן חלף. התבגרתי. עבדתי בכל מיני מקומות, כולם בעברית. עברתי בהרבה תחנות בקריירה, והפכתי למעצבת פנים. ומה כל הכיף בעיצוב פנים, אם לא לפרק את הבית? אני לא יודעת מה אתכם, אבל אין כמו לפתוח את הבוקר בדירה הרוסה, כל הקירות מפורקים, אני נשענת על ערימה של אריחים מאובקים ושותה קפה שחור עם אחמד הקבלן. או מחמוד. או מוחמד. או חמיד.
ואתם יודעים מה הכי גרוע? שאני לא יודעת איך לדבר איתו. אני, שכל המיתוג שלי הוא בדיבורים, לא יודעת להגיד לאחמד "בוקר טוב, אחלא קפה" בשפה שלו.
ואני, כשאני שותקת, זה לא מרגיש לי טוב.
קיצקץ מספר שלוש, הגורל גילגל לפני הזדמנות והחודש נרשמתי לקורס של עשרה מפגשים בערבית מדוברת. ממש פה, קרוב לבית. סוף סוף, בגיל ארבעי ותשע וחצי, אוכל לדעת מה הפועלים חושבים על הסגנון העיצובי שלי.
הלכתי למפגש ראשון.
וואו, גיל ארבעים ותשע.
מה שהלך בתוך המוח שלי היה בערך ככה:
– חברים, היום לומדים שפה זרה חדשה. תפתחו בבקשה את המגירה של השפות הזרות.
(חריקה של מגירה. עננים של אבק מתפזרים באויר. קורי עכביש נקרעים באחת. שברים של מילים בצרפתית, אנגלית, ספרדית ויידיש מתפזרים ברחבי המוח.)
– חברים, להתרכז. יש לנו מילה ראשונה: "אינתי". נא לתייק. אינתי זה "אתה".
– הי, אבל "אינתי" נשמע יותר כמו "אני".
– אולי, אבל אינתי זה "אתה"
– לא נשמע לי הגיוני. אני אתייק אותה בתור "אני".
– שלא תעיז. אתה מתייק טעות!
– נוּ שוֹיין. אָפָקָקְטֶה שפה. יוּ דוֹנט טֶל מִי מה לעשות, קָפיש? אָיי נוֹ ווָאט אָיי אֶם דוּאִינְג.
– מה???
– שָאט אָפְ, יוּ אִימְבָּצִיל. סָחְתֶיין עָלֶיך יָא אִיבְּנִי, מָיי פְרֶאנְד, מִי אָמוֹר. בּוֹן אָפֶּטִיט, יוּ סָאן אוֹף אֶ בִּיץ'. בּוֹנה נוֹצֶ'ה, וְסְבָּאח אֶל חֶיר.
טייב. סה טו.
הפעם אין שיר.
נתראה בשבוע הבא.