הדבר האמיץ ביותר שעשיתי בחיי היה להתחתן.
בחורה רגישה לא נותנת את הלב שלה כל כך מהר.
בטח לא לכל החיים.
אם זה היה תלוי בי, אולי לא הייתי מתחתנת בכלל. מעולם לא חיבבתי טקסים, וגם לא מעורבות הורים. שמלות לבנות ארוכות זה בטח לא הקטע שלי (אם לומר את האמת, בחתונה הרגשתי קצת כמו הר חרמון), ואת טבעת הנישואים מעולם לא ענדתי: מה אני, ציפור נודדת?
אבל החיים מורכבים לא רק ממה שאת חושבת, אלא מעוד הרבה נסיבות ואילוצים. הורים. מוסכמות חברתיות. מחותנים.
התחתנתי כשרציתי להביא ילדים.
והאמת, לא מצטערת. סך הכל יצא סבבה.
אבל לא על זה רציתי לכתוב היום.
רציתי לכתוב על משהו שקרה לפני המון המון שנים.
זוכרים את התקופה שהיינו רווקים?
במבט לאחור, עולה מיד השאלה הקיומית:
מה לעזאזל עשינו עם החיים שלנו לפני שנולדו הילדים?
לאן הלך כל הזמן הזה, כל השעות האלה, כל הימים?
ומיד אחר כך מתגנבת המחשבה המקוממת:
באמת ראינו כל כך הרבה טלויזיה?
באמת נרדמנו באמצע היום?
אני זוכרת שהיינו ישנים על מזרון בדירת הרווקים שלו, ורואים סרטי טבע הזויים.
אני זוכרת שישבנו בבתי קפה, פעמיים, שלוש, אפילו ארבע פעמים בשבוע.
אני זוכרת שאכלנו טייק-אוויי אסיאתי (כשעוד קראו לזה סיני) עם מלא נתרן וחומרים משמרים.
אני זוכרת שגררתי אותו לפסטיבל עכו, ושהוא גרם לי לראות סרטים עם עינויים.
אני זוכרת שלקחנו שלושה שבועות חופש וטסנו להודו לטיול שלפני ילדים.
ואז, כשסיימנו עם כל ההרפתקאות האלה, החלטנו ללכת על פרויקט יותר גרנדיוזי, ונכנסנו להריון.
אני זוכרת שהוא אמר לי:
"צריך לקחת הרבה אויר, ולהוריד את הראש מתחת למים לאיזה עשר שנים."
והוא צדק, ילדים זה פרויקט חיים.
קוראים לזה ככה כי זה שותה לך את החיים.
פאסט פורוורד, עשרים שנה מאוחר יותר:
הגוזלים עדין בקן, אבל כבר לא סופרים אותנו ממטר. גם להם כבר יש פרויקטים, מחשבים, חברים, חוגים.
הוא ואני מוציאים את הראש מתוך המים, שואפים אויר ויוצאים- שוב- אל החיים.
אבל. אלה כבר לא אותם חיים.
עשרים שנה של עבודות פרך לא הולכות ברגל. אנחנו תקועים בהרגלים הישנים והטובים:
מתי אתה מעיר אותו? למה אין אבוקדו, מה אני אשים בסנדויצ'ים? מי שוטף כלים? אתה מחזיר היום מהחוג? את מפקידה את הצ'קים? למה את משאירה את הכפית על השיש? למה אתה לא ממחזר את הבקבוקים?
כן, אנחנו אותם אנשים, רק יותר שחוקים ונרגנים.
אז משימה מספר חמש היא: לחזור להיות זוג. צעיר.
יחסית צעיר.
צעיר ברוחו זה טוב מספיק.
ובדיוק בסוף הקיץ מגיע היומולדת שלו, ואני רוכשת לנו בהפתעה זוג כרטיסים לפסטיבל מטאור, שזה לכל הדיעות פסטיבל צעיר, כל כך צעיר שזו ממש השנה הראשונה שלו, ויהיו בו המון אנשים צעירים, אולי רק צעירים (!), ומוזיקה צעירה מגניבה, ונהיה שוב זרוקים ומגניבים. ולא משנה שלנה דל ריי ביטלה את ההופעה שלה. אנחנו נכיר מוזיקאים חדשים. ונישן בקמפינג. אם נישן. אם אפשר יהיה לישון בכל הרעש הזה. ועם הריח של העישונים.
האוהל כבר בבגאז'. גם שני מזרונים. הבאתי גם סט מצעים תואם, כי בכל זאת, הי- שק שינה זה לחלשים. ונעצור בדרך לשחות בכינרת, ונאכל טופו וכל מיני מאכלים טבעוניים.
ורק מטרידה אותי העובדה שבעלון השימושי כתבו שכדאי להביא אטמי אוזניים.
יאללה, יצאנו. אשלח עדכונים.
טוב, אתם רוצים גם שיר, אז הנה: תרגום שלי לשיר של פרנק סינטרה. רלוונטי לנו, הזקנים.
It was a very good year
Frank Sinatra
כְּשֶׁהָיִיתִי צָעִיר
הַכֹּל הָיָה מַזְהִיר
הַכֹּל הָיָה מַזְהִיר
לִבְנוֹת הַמּוֹשָׁבִים
בְּלֵילוֹת קַיִץ רַכִּים
מְאוֹר-פָּנָס מִתחמקִים
לָעֵשֶׂב הַקָּרִיר
כְּשֶׁהָיִיתִי צָעִיר.
כְּשֶׁהָיִיתִי גְּבַרְבַר
הַכֹּל הָיָה נֶהֱדָר
הַכֹּל הָיָה נֶהֱדָר
לַבַּחוּרוֹת הַשּׁוֹכְרוֹת
בְּתֵל אָבִיב דִּירוֹת
אֶת שֶׁעַרָן מְפַזְּרוֹת
רֵיחוֹת פִּרְחֵי הַבָּר
כְּשֶׁהָיִיתִי גְּבַרְבַר.
כְּשֶׁהָפַכְתִּי לְאִישׁ
כָּלַל לֹא הָיִיתִי אָדִישׁ
לֹא הָיִיתִי אָדִישׁ
לְנָּשִׁים מִזְדַּמְּנוֹת
עִם מַשְׂכּוֹרוֹת שְׁמֵנוֹת
שֶׁיּוֹדְעוֹת לֵהָנוֹת
בּלִימוֹזִינה בַּכְּבִישׁ
כְּשֶׁהָפַכְתִּי לָאִישׁ.
אֲבָל הַיּוֹם מִתְקַצֵּר
הַסְּתָו קָרֵב מַהֵר
אֲנִי חוֹשֵׁב עַל דָּרְכִּי
כְּמוֹ עַל וִיסְקִי נָקִי
בְּמֵיכַל עֲנָקִי
צָלוּל הוּא נִגָּר
עִם כּוֹסִית וְסִיגָר
זֶה הָיָה נֶהֱדָר.
הנה הקישור לשיר המקורי: https://www.youtube.com/watch?v=VHJ3iZpfBRI