צ'מעו סיפור: היו היה פעם, לפני המון זמן, רץ, המכונה "איש בנימין". מפורסם הוא היה, אפילו הוזכר בתחילת ספר שמואל "וירץ איש-בנימין מהמערכה ויבוא שילה ביום אחד". לא, לא נפלתי על הראש והתחלתי לכתוב בלוגים על סיפורי התנ"ך, אפשר להירגע, התנ"ך הוא לא הצד החזק שלי, אתם כבר מכירים אותי, בואו נעבור למתמטיקה, דברו איתי במספרים ונתחיל להסתדר. אבל, היום דווקא יש לי סיפור תנ"כי, לא לדאוג, גם מספרים יהיו שם.
אם היה יודע איש בנימין שיירשם כמי שעשה את אחת הריצות הארוכות הראשונות בהיסטוריה, היה דורש איזה גביע או מינימום פודיום וצילום בסיום, כדי שיהיה מה לפרסם בפייס-תנח (זה שאתה נח ומפרסם בו את הריצות שלך, כדי שכולם יידעו מה עשית בשישי/שבת בבוקר). המסלול משדה הקרב באבן העזר (ליד ראש העין), אל עיר המשכן שילה, הפך לאבן דרך משמעותית בחייו של אותו הרץ, שאול שמו (כן, כן אותו שאול שחלקכם זוכרים משיעורי תנ"ך).
אחרי מלחמת ששת הימים, יום יומיים אחרי הריצה התנ"כית, נמדד אורך המסלול מראש העין לשילה, וראו זה פלא…הוא תאם בדיוק את אורך המסלול של המרתון המודרני. אם יש מסלול, לא יימצא המשוגע שיעשה מזה אירוע, ואם יש משוגע שיעשה מזה אירוע, לא יימצאו כמה אלפים שירוצו בו? ועוד בפעם הרביעית? כל התשובות נכונות, כמובן. עופר פדן, איש יקר שהכרתי לא מזמן, מרים מרתונים לארוחת בוקר (אני לא באמת רוצה לדעת מה הוא עושה לארוחת צהרים או ערב), אבל הצליח לסחוב אחריו כמה אלפים שירוצו ב4 מקצים שונים ומגוונים.
באתי לעשות 10, בקטנה, על הדרך, כי למחרת יש 30 לקראת הסובב. כהרגלינו, יצאנו 4 בנות 04:30 לפנות יום (או במילים אחרות לא היה סיכוי לגברת מהוויז שנשמע אותה), מזל שאני מכירה את הדרך גם בלעדיה, לכיוון ראש העין הקדומה (לא באמת קדומה, אבל אם כבר נכנסנו לאווירה, הכל כבר נראה לנו קדום מאד), כולל האוטובוס שלא באמת ידע לאן ללכת ולמה הכבישים סגורים (הלללווו….יש מרתון, אולי?!!?), אבל הייתה בו אווירת טיול שנתי, עד הסוף – המגניבים שיושבים מאחורה, הצעקנים שלא נותנים לישון (בכל זאת עדיין אמצע הלילה), אלה שכבר אוכלים ארוחת בוקר, כאילו לא הולכים עכשיו לדפוק עליות קדומות. לקח שעה וחצי (אבל מי סופר) והגענו לשילה הקדומה.
מודה, לא באמת התעמקתי במסלול. טוב, לא צריך להרוג אותי בגלל זה. אמרו לי עליות וכביש. סבבה, עם עליות בכביש אני סבבה לגמרי. אבל….הפתעה!!! אחרי 3 ק"מ, יורדים מהכביש ושטח משובח מחכה. מה משובח, כזה שעליות קטנות לידו, סינגל שיכול להיות יפה אם מישהו גם היה מרים את הראש מהשביל כדי לראות לאן הולכים, אה כן , אמרו שגם הנוף יפה, ואני הרי הצהרתי שבאתי ליהנות ולראות נוף. אז הורדתי הילוך (זה שנשארתי בלי נשימה לא קשור לסיפור), והתחלתי להסתכל הצידה, לצלם, לדבר עם זרים (נכון, אמא שלימדת אותי לא לדבר עם זרים באמצע שום מקום), אבל הם נראו בסדר והייתה להם אפילו מצלמה ביד ואין כמו מצלמה לחבר בין אנשים באמצע הסינגל או ענבים, הם גם מאד מחברים. אחרי העליות והסינגל, המארגנים חשבו שקצת סוכר לא יזיק לנו, והמסלול נכנס לכרם, טועמים משמאל, טועמים מימין, אחד מתוק והשני חמוץ, עוברים שני חבר'ה עם אלונקה עם אשכול ענבים ענק….לא נעזור להם לסחוב? ברור שכן, וברור שזה גם עזר להאריך את הזמן בכמה דקות טובות, אבל, באתי לנהות, כבר אמרתי את זה, לא?
היה כיף, מאד! מסלול קצת קשוח (כנראה שככה זה בתנ"ך), אבל שווה כל צעד, אנשים טובים לאורך כל הדרך (תודה מורן על הושטת פיה), עשיתי יחסי ציבור טובים למדינה וקשרתי קשרים עם עולים למרתון מארה"ב, מה בת אדם צריכה יותר מזה?
אה…ולמי שתהה מה קרה ל30 שאני צריכה לעשות היום….התחלתי לרוץ ב3:33, סיימתי לרוץ ב5 וקצת. לא, לא הפכתי לטייסת ולא לאיילה. השין צרח (האמת היא שהוא כאב, אני צרחתי, חלוקה צודקת), וקיבלתי החלטה להקשיב לגוף. פעם ראשונה שאני מפסיקה ריצה באמצע בגלל כאבים. כנראה שתמיד יש פעם ראשונה. זהו, אין לי יותר מה לומר על זה.
#לאן_את_רצה_TantiRoza
