רוץ העגור ה 5 מסתכם מבחינתי לתמונה אחת. אבל הנה הסיפור ב 3 תמונות. ההתחלה… משהו שקרה שם בערך בקילומטר ה 15 והסיום.
לאט לאט אני מבינה שמשהו קרה שם במרוץ הזה. שמה שעבר עליי עבר על עוד הרבה רצים. אני יודעת על כאלה שהגוף לא אפשר להם להמשיך והם בחרו לסיים אחרי הקפה אחת (12K לערך) וגם על כאלה שנאלצו להפסיק. היו גם כאלה ששיפרו את התוצאה האישית שלהם אבל עדיין מספרים שהיה קשה וכן, גם היו כאלה מרוצים. שרצו, סליחה עפו. ריחפו על המסלול כאילו השאילו את הכנפיים של העגורים .
אבל לי, היה סתם קשה. בלי סיבה מיוחדת נראית לעין. קשה. זה התחיל מעולה. וכל הזמן היה לי בראש, תאטי. תשמרי את הרגליים לסוף. "אל תשרפי" את עצמך. ובאמת אחרי 2K שהיו סביב 5:50 התייצבתי על 6:20 עד הקילומטר ה 15. ואז משהו קרה.
פתאום בבת אחת, הכל כואב. הרגליים מסרבות להמשיך. בקושי מתרוממות מהקרקע. ואז ברגע הזה, המירוץ עבר מהיכולת הפיזית ליכולת של הראש לשלח לגוף הוראה להמשיך לרוץ ובד בבד להיות קשובה ולבדוק כל הזמן שאני לא מגיעה לקו האדום המחייב לעצור.
זה השלב במרוץ שהמטרה התחלפה: לא רק לסיים את ה 21 אלא לנצח את עצמי ולא להיכנע לכל שריר שכאב, לתחושה שאני לא יכולה להעביר את רגל שמאל קדימה בלי להרגיש שאני מפרקת את עצמי בכל צעד, המטרה הייתה: פשוט לא לעצור. מהסיבוב הזה של הקילומטר ה 15 כל מה שאמרתי לעצמי זה: "את לא עוצרת. את לא עוצרת. את לא עוצרת."
בקילומטר ה 18 עברו מולי רצים רעננים ועודדו שנשאר ממש עוד קצת. רק עוד 3. תסלחו לי, ברור לי שהכוונות שלכם היו טובות, אבל באותו רגע, אם הרגליים שלי היו מאפשרות לי הייתי מסתובבת ורודפת אחריכם וקורעת לכם ת'צורה, אבל כאמור …. בקושי סחבתי את עצמי.
עד כדי כך קשה, שאפילו עברה בי המחשבה להתקשר לחבר'ה שבוודאי כבר סיימו ולאותת קריאת מצוקה שתבואו לרוץ לידי את סוף הסיוט הזה. אבל יש גבול לכמה קשה אני יכולה להרשות לעצמי להגיע.
מרחוק ראיתי את רון (המאמן מרצי המושבות), עומד על הגשר קילומטר לפני הסיום, נקודת אור חשבתי לעצמי. יש לך מים? כן, סימנתי עם הראש כי להשמיע קול לא יכלתי. תיכף מסיימת את הדבר הזה.
עברו 200 מטרים נוספים שנראו כמו אולטרא לכל דבר, וראיתי את עינת… ליד עינת אני מרשה לעצמי לשחרר את הניצרה של הפה… ועכשיו נשאר לסיים.
עברו 200 מטרים נוספים ואביב מופיע מולי עם מצלמה. וידאו… טוב… מזל שלא שמעו …. הוחרם הקטע המצולם.
שער הסיום כבר כאן. רק לסיים. הרמתי רגליים וחציתי את קו הסיום. נגמר.
לקחתי בקבוק מים, גמעתי את כולו והלכתי. פשוט הלכתי.
עבר נגמר.
אבל 48 שעות אחרי ותחושה של אכזבה לא מרפה. מה קרה שם?
מצד אחד, מחכה לעגור 6 כי אני חייבת לעצמי תיקון. מצד שני, NEXT, משהו אחר.
אבל יש עוד שנה וימים יגידו.
בינתיים…. האימונים לפאריז התחילו.
