אנשים בבגדים רשמיים חולפים על פניי מצד לצד. כולם מדברים בטלפון, לא מסתכלים לצדדים. אני בשלי, בקפה השכונתי. אספרסו כפול, עיתון, התינוק שלידי ישן כמו תינוק (אלא מה???). רגע קצר שמאפשר לנשום עמוק.
לפתע, קול חבטה אימתני קוטע את שלוש- דקות השקט שלי.
תאונת דרכים. התנגשות הטיטנים. סקודה נגד פיאט.
איש מקומט משיזוף יתר יוצא מתוך רכבו בצעקות. מהאוטו השני מגיח איש מקומט מעייפות.
אמאש'ך, אבאש'ך, כושיליאחותך ומה לא הלך שם. אין קללה שלא נפלטה לחלל האוויר. כולל המשפט האלמותי "מי נתן לך רישיון".
מובן שלא יכולתי לעשות דבר פרט לבהייה ממושכת בהצגה הכי סוערת בעיר.
פתאום, בעין הסערה, התרסקה על הכיסא לידי, אישה זקנה עם אבואגלה בשיער והליכון.
"מה קרה פה?" היא שאלה והצביעה על שני המקללים.
"תאונה"
"מישהו כבר אמר מי נתן לך רישיון?"
"ברור"
"נו, אל תדאגי, זה תכף ייגמר." היא נאנחה בכבדות והוסיפה "תארי לעצמך, מה הם היו אומרים אחד לשני אם היו יודעים שזה היום האחרון שלהם בחיים."
היא הסתכלה עלי באסרטיביות. העיניים שלה ברקו, והיה נדמה לי שיש לה ראייה עתידנית או כוחות על.
ואז היא קמה, נשענה על ההליכון שלה והתגלגלה באיטיות.
בעודי מסתכלת על הגב הכפוף שלה מתרחק ממני, הכתה בי מחשבה.
חברה שלי, זאת שרבתי איתה אתמול. כן, את! את יודעת טוב מאוד מי את!!!
רציתי להגיד לך שאת מטומטמת, ממש מטומטמת. אבל בהנחה שזה יכול להיות היום האחרון לחיים שלי, אז תדעי שאת חברה טובה, ואהובה, חכמה ומצחיקה ותמיד אפשר לסמוך עלייך.
רק חבל שאת מטומטמת.
