בשנה האחרונה עברתי מהליכה על שתי רגלים להליכה על שלוש. למעבר הזה התלוו לא מעט חששות; הייתי סטודנטית לחינוך שעובדת עם ילדים, בד"כ צעירים: תהיתי עד כמה המקל הזה יפחיד אותם / איך אני אעמוד בכיתה עם מקל ועוד כל מיני תהיות שקשורות להוראה…מי יעסיק מורה לשנת סטאז עם מקל?, איך מסתדרים עם הדבר הזה כאשר רוצים לסחוב משהו?, גם בבית אני והתיק הפלילי הזה נהיה ביחד?!.
בין המחשבות המלוות אותי בהקשר של "המלווה הצמוד" : בלי המקל יגידו שאני הולכת קצת מוזר עם המקל יתחילו כל השאלות שלפעמים הן מתוך דאגה כנה ולפעמים הן מתוך חטטנות טהורה.
בקיצור ממש לא בא עליו. הימים עברו, מצאתי את עצמי "מתרגלת" פזצ'טות בבית ובחוץ. עד שקראו לי לשיחה משפחתית והעמידו אותי מול העובדה שאין מנוס, בקצב הזה אני אשבור את הירך(רק מושגים מעולם הרפואה אני קולטת ומבינה כל השאר סתם חירטוטי שכל). בהתחלה המקל היה מקופל בתיק ברוב הימים (הוא היה קיים בשביל השקט המשפחתי) לעיתים רחוקות ראה אור יום. בימים אלו הוא עומד זקוף כרגלי השלישית.
לקח לי זמן להתרגל אליו פיזית וגם, ובעיקר, נפשית. הוא "נישכח" בלא מעט מקומות…
אבל… בשיחה כנה ביני לבין עצמי הוא בכל זאת עושה משהו; המשפחה הפסיקה לחפור ולקדוח לי בנושא, אני נראית טיפה יותר יציבה בזכותו, הוא חוסך לי בקשות עזרה מאנשים זרים, אפשר להגיד שהוא מקל עלי ולא רק פיזית. נכון שהוא נופל כשאני מעמידה אותו לבד כשאני יושבת, בקיצור לא קל לו איתי וגם לי לא תמיד נחמד איתו. הוא לא שותף שהייתי בוחרת אותו לבלות ובכלל יש לו נטייה מעצבנת ליצור רושם לא נכו ן(אבל הוא עובדה חיה קיימת ובועטת). לעיתים נדירות הוא עובדה חיה קיימת ובועטת). לעיתים נדירות רואים אותי הולכת בלעדיו למרחקים קצרצרים. בימים אלו אני מחפשת מקל הליכה מעץ עם כל מיני חריטות עליו חרטום מעוגל(אם אני כבר תקועה עם המקל הזה שלפחות שיהיה לו שיק מגניב). הדבר הכי תמוהה בעיני שאנשים מקבלים אותו יפה ובשיא הטבעיות (הסרטים בראש היו אך ורק שלי).
