מזה שנים מספר לנו המדע שנשים חיות יותר מגברים, מחקרים מראים שנשים מסוגלות ללדת צאצאים גם בגיל מבוגר מאוד.
ידוע כי הברירה הטבעית "מתגמלת" את מי שמשאיר אחריו יותר צאצאים המגיעים לבגרות, בכך שהם מעבירים את הגנים שלו לדור הבא, ודרכו לאלו שאחריו.
נשאלת השאלה: למה זה קורה?
הסיבה לכך שנשים חיות הרבה שנים
ההסבר הפשוט ביותר הוא שלביציות עצמן יש תוחלת חיים מסוימת.
כלומר, לאחר גיל מסוים הן נעשות בריאות פחות, ונדרשת השקעה משמעותית של משאבים כדי לשמר אותן במצב תקין, משאבים שיכולים להיות מנוצלים במקום אחר בגוף.
נשות אדם, כמו נקבות של בעלי חיים רבים אחרים, מגיעות לעולם עם מספר סופי של ביציות שאינו מתחדש.
זאת בניגוד למשל לזכרים שמייצרים את תאי הזרע, הקטנים וה"זולים" הרבה יותר, במהלך כל חייהם.
נקבות בעלי חיים לא בהכרח מתות לפני, או אפילו מיד אחרי, שהן מפסיקות להיות פוריות.
אמנם נשים בממוצע חיות זמן רב יותר מרוב בעלי החיים האחרים לאחר הפסקת הווסת, אבל לדעת חלק מהחוקרים ההבדל אינו משמעותי. הפסקת הפוריות, הם טוענים, מתרחשת גם אצלנו וגם אצל בעלי חיים אחרים משום שלגוף כבר אין משאבים לתחזק את הביציות, ולא משום שנשים "מתוכנתות" להמשיך לחיות אחריה.
ישנם חוקרים שלא מסכימים עם התזה הזאת.
כך, למשל, במחקר מ-2013 בחנו מדענים מאירופה 66 מינים של פרימטים, ומצאו שבעוד קופות וקופות אדם בגני חיות חיו לעתים קרובות הרבה לאחר שהפסיקו להיות פוריות, בטבע, ללא טיפול רפואי ומזון מובטח, זה היה הרבה פחות נפוץ. אצל בני אדם, לעומת זאת, חלק ניכר מהנשים ממשיכות לחיות לאחר הפסקת הווסת, ולא רק במדינות מתועשות ומודרניות.
הנתונים מראים שתוחלת החיים אמנם עלתה בצורה משמעותית במאתיים השנים האחרונות, אך הגורם העיקרי לכך הוא ירידה חדה בתמותה של תינוקות וילדים.
גם במהלך ההיסטוריה, מי ששרד עד גיל 20 היה בעל סיכוי טוב להגיע לגיל 60 או 70.
אבל איך הפוריות הנשית עוזרת להעביר הלאה גנים?
מהותה של הפוריות הנשית
כבר בשנות ה-60 הציעו חוקרים הסבר אפשרי, שזכה לכינוי "השערת הסבתא": נשים לאחר גיל הפוריות עוזרות להעביר את הגנים שלהן לדורות הבאים באמצעות השתתפותן בטיפול בנכדים, מה שמסייע לילדיהן להעמיד צאצאים רבים יותר. לפי השערה זו, נשים שחיות זמן רב לאחר הפסקת הפוריות מסוגלות לספק עזרה רבה יותר, ולכן יהיו להן נכדים רבים יותר, שחלקם יירשו את הגן לחיים ארוכים.
כך, למשל, מאמר שהתפרסם ב-2004 סיפק ראיות התומכות בהשערה. החוקרים בחנו את משך החיים, מספר הילדים ומספר הנכדים של מאות נשים פיניות שנולדו במאה ה-18 או בתחילת המאה ה-19, ושל אלפי נשים קנדיות בנות המאה ה-19.
בדיוק כפי שהשערת הסבתא חזתה, הם מצאו כי לנשים שחיו זמן רב יותר לאחר גיל הפוריות היו נכדים רבים יותר.
הילדים שלהן הביאו ילדים מוקדם יותר, בתדירות גבוהה יותר וגם בהצלחה גדולה יותר: לילדים היה סיכוי גבוה יותר להגיע לבגרות אם סבתם הייתה עדיין בחיים כשנולדו, ובעיקר אם היא הייתה אז בת פחות מששים.
אך גם כאן מסתבר יש מחלוקת בין החוקרים: פי חלק מהחוקרים, יש סיבה גם למועד שבו הנשים מפסיקות להיות פוריות.
בשביל שהסבתא תוכל לעזור בגידול הנכדים היא צריכה להיות פנויה, (כלומר, שהיא לא תצטרך לגדל ילדים קטנים משלה) ואמנם, הפסקת הווסת מגיעה פחות או יותר בגיל שבו הילדים הראשונים שלה מתחילים להביא ילדים משלהם.
חוקרים אחרים טוענים כי העזרה של הסבתא בגידול הנכדים אינה משמעותית מספיק בשביל שתשפיע בצורה ניכרת על האבולוציה שלנו.
כדי לענות על כך, חוקרים מארצות הברית ואוסטרליה פיתחו מודל מתמטי שבדק מה צריך להיות גודל האפקט, כלומר עד כמה משמעותית צריכה להיות העזרה שמגישה הסבתא, כדי שתהיה לה השפעה.
הם התחילו עם תוחלת חיים המקבילה לזו של קופי אדם אחרים וקצרה בהרבה משלנו, ובדקו מה קורה כאשר מוסיפים את העזרה מסבתא.
חשוב לציין כי התמקד המודל באפקט של הריונות תכופים יותר: כלומר מדובר בטיפול שמעניקות הסבתות לנכדים הצעירים מאפשר לבנותיהן ולכלותיהן להיכנס שוב להיריון מוקדם יותר, ובסופו של דבר ללדת יותר ילדים.
זו השפעה שאכן נראתה במחקר שנערך על הנשים הפיניות והקנדיות.
פירוט המחקרים
תיאור המחקר הראשון
ממש לאחרונה פורסמו עוד שני מחקרים המספקים ראיות תומכות להשערת הסבתא – אם כי אחד מהם גם שם לה גבולות.
במחקר הראשון חוקרים מקנדה ניסו לבחון לעומק את ההשערה על ידי כך שבדקו אם זו אכן העזרה מהסבתא שמאפשרת לאימהות להביא ילדים רבים יותר, או במילים אחרות, אם לסבתות שאינן מגישות עזרה כזאת יש פחות נכדים.
היות שקשה מאוד לכמת את הטיפול של הסבתות בנכדים, במיוחד באוכלוסיות היסטוריות, החוקרים בחרו במדד קל יותר לבדיקה שמשקף, לפחות במידת מה, את מידת המעורבות של הסבתא בחיי נכדיה: המרחק הגאוגרפי מהם.
תיאור אוכלוסיית המחקר
החוקרים בדקו את הנתונים של יותר משלושת אלפים נשים, בנותיהן וילדי בנותיהן, שחיו במחוז קוויבק, קנדה במאות ה-17 וה-18. הנתונים כללו לא רק כמה ילדים ונכדים היו לכל אחת, אלא גם את המרחק הגאוגרפי בין הסבתות לבנותיהן הבוגרות.
תוצאות המחקר
החוקרים גילו כי ככל שהסבתות התגוררו רחוק יותר ההשפעה שלהן פחתה ובנותיהן נכנסו להיריון מאוחר יותר ולעתים רחוקות יותר, כך שהיו להן פחות נכדים.
בממוצע, לכל מאה קילומטר של מרחק מהאם, לבת היה חצי ילד פחות. אם הסבתא גרה במרחק של 350 קילומטר או יותר מבתה ונכדיה, כבר לא הייתה לה כל השפעה.
תיאור המחקר השני
את המחקר השני עשו חוקרים מפינלנד, והאוכלוסייה הנחקרת הייתה כאלפיים סבתות, ילדיהן ונכדיהן מפינלנד במאה ה-18 וה-19.
החוקרים בחנו את השפעת גיל הסבתות על העזרה שהן מסוגלות להעניק לילדיהן בגידול הנכדים.
תוצאות המחקר
הם מצאו שוב כי לסבתות שהאריכו ימים היו יותר נכדים, אך רק אם לא האריכו ימים יותר מדי.
בעוד שסבתות בנות 50 עד 75 העלו בכ-30 אחוזים את הסיכוי שנכדיהן הצעירים, בני שנתיים עד חמש, ישרדו ויגיעו לבגרות, סבתות שהיו בנות 75 או יותר לא העניקו יתרון כזה.
אך גם כאשר הסבתא הייתה מבוגרת מאוד וגרה עם ילדיה, לתינוקות הקטנים, בני פחות משנתיים, היה פחות סיכוי לשרוד בהשוואה לתינוקות שלא היו להם סבתות כלל.
המסקנה של החוקרים לגבי המחקרים
חוקרים מניחים שעם הגיל והמחלות שמתלוות אליו הסבתות מסוגלות פחות להגיש עזרה, ולעומת זאת זקוקות יותר לסיוע בעצמן.
ההורים מוצאים את עצמם נושאים בנטל כפול, של טיפול בסבתא המבוגרת ובילדים הקטנים, וכך היתרון הופך לחיסרון.
ניתן לראות כי בעוד אצל קופים וקופי אדם קיימת חפיפה ניכרת בין תקופת הפוריות של נקבה לזו של בנותיה, אצל האדם החפיפה קטנה במיוחד.
עובדה זו מצמצמת את התחרות שהייתה עלולה להיווצר בין הנכדים לדודיהם הצעירים, ומאפשרת לסבתא להתמקד בהגברת סיכויי השרידה של נכדיה.