נכתב לפני עשר שנים ויותר, בערב מחזור שערכו חברי לספסל הלימודים מבית הספר היסודי. באותו ערב ליקטתי אימיילים וטלפונים מאלה שחברתם נעמה לי, כדי שנשמור על קשר.
כמובן שלא שמרנו.
כל אחד מאיתנו, שהתלהב והתרגש לפגוש את אהבת ילדותו, חזר אל השיגרה ואל עולמו המוכר.
הרמתי את הפתק, שהיה מונח מעוך ומבוייש בתחתית הארגז והתקשרתי. אל כולם.
אל שישה אנשים שהיו זרים לגמרי, שראו אותי פעם אחת במהלך חמישים השנה האחרונות ושזכרוני כילד דהה אצלם לגמרי.
נפגשנו בבית קפה על אם הדרך. שובבות הנעורים השתלטה עלינו מהר, ולפי מבטי היושבים בשולחנות הסמוכים הבנו שאנחנו משתטים כילדי כיתה ג׳. לא היה לנו איכפת וממש לא פחדנו. המורה רבקה לא נראתה בסביבה. היא נפטרה בשיבה טובה כבר מזמן.
נזכרנו איך רמי טיפס על השולחן של המורה לטבע בדיוק כשהמנהל נכנס ואיך היינו מפלחים צנצנות דבש מהמטבח ומורחים אותו על הצמות של מיכל ודליה – תאומות זהות שהמורה לתנ״ך אף פעם לא ביקש מהן לצטט פסוק מהתורה. הוא היה כבד ראייה, העולם סביבו היה מטושטש והוא לא הצליח להבדיל ביניהן.
בסוף הערב, ליד המכוניות במגרש החנייה, הבטחנו שנפגשים שוב ומהר. מיכל אמרה שהיא לוקחת על עצמה את אירגון הפגישה שתתקיים בביתה שבחיפה. אל תשכחי להודיע לי, ציוויתי עליה.
אתה תהיה הראשון לדעת, הבטיחה.
אחר כך הצמידה את אגודליה לצידי ראשה ונופפה באצבעותיה האחרות, בדיוק כפי שעשתה ליד שער א.ד. גורדון, לאחר שמשכתי את השרוך האדום מהחולצה הכחולה אותה לבשה.
בין ׳התנועה המאוחדת׳ ו׳השומר הצעיר׳ היתה יריבות חריפה ומיכל נחשבה ל׳אוייבת׳, למרות שאהבתי אותה נורא, כי היא לימדה אותי לקיים הבטחות.
הלב שלי מחייך חיוך נטול גיל. הקריצות ההדדיות שהחלפנו רמי ואני הכריזו על חידושה של השלישיה הסודית שלנו. נשאר רק לשכנע את מיכל.
מיכל צוחקת את הצחוק הילדותי של פעם וקופצת על המציאה. בטח שאפשר, היא אומרת לנו.
אני שמח ועצוב. שמח לגלות שחמישים שנה זה ממש כלום כשמדובר בחברי ילדות, אלה שגדלת איתם כשהיה לך עוד חלב על השפתיים. ועצוב כי למיכל אין יותר צמות ארוכות, רק שבילים של שיער כסוף.
את מה אמשוך?