יום הנישואין שלי מתקרב ובא וכמדי שנה חל ב 18.6. עוד מעט אציין את הוותק המכובד של 24 שנה.
כשאני מביטה לאחור במנהרת הזמן, אני נדהמת ונפעמת כל פעם מחדש מההפקה הגרנדיוזית הראשונה שלי- החתונה.
בתחילת שנות התשעים עבדתי כדיילת אוויר באל על ולמדתי לתואר שני במוזיקה במנהטן סקול אוף מיוזיק בניו יורק. המסעות הרבים והחשיפה לטרנדים עולמיים החלו לבעבע ולהותיר אותותיהם. הטעם התעדן והתיאבון גבר.
עשרים כנרים עמדו ונגנו בכניסה ל'בית אסיה' בתל אביב ולצידם אמי המהממת והיפהפייה בשמלת מקסי, אחיה שהגיע מארה"ב וליווה אותי לחופה במקום אבי ז"ל ובני משפחה אהובים שחלקם כבר לא עמנו היום. כמו אאידה ירדתי במורד שלושים מדרגות השיש לחופה לצלילי האינטרמצו מתוך האופרה "קבלרייה רוסטיקנה" יחד עם האמהות, בן זוגי צעד עם אביו ודודי ולפניהם צעדו בסך זוגות,זוגות של שושבינים ושושבינות.
את השמלות לשושבינות הגדולות והשושבינות הקטנות תפרה תופרת עילית מרעננה עם בדים שהבאתי מאנגליה ובתיאום מושלם לשמלת החתונה.
הגברים לבשו טוקסידו ועניבות פרפר שחורות אותם שכרו. בן זוגי היפה ענד עניבת פרפר בשילוב שחור, בורדו כהה ומוזהב כמו גם האבנט.
המתורבת היחידי שהביא הטוקסידו מהבית היה דודי, אחי אמי, שהגיע מארה"ב להוביל אותי לחופה.
והנה זה בא.. .השמלה…:)
מדדתי שמלות באנגליה, בצרפת, באיטליה, ברחבי אמריקה ובארץ. בתחילה לא היה כיוון מוגדר אך הוא הלך והתגבש תוך כדי חשיפה למאות שמלות בחנויות, בסטודיו ובמיטב המגזינים.
הסגנון הנוזלי והמודרני סטייל ורה וואנג דיבר אלי מאוד אבל בסופו של דבר זה היה ברור-
הסגנון הויקטוריאני המאוחר מהשנים 1880-1890.
המאפיינים-
מותניים דקיקות (לבשתי מחוך). המחשוף מבליט. הכתפיים מוגשות ואמנותיות. שכבות משי פראי נופלות בכבדות עד הרצפה ומעבר לה. שכבות בסגנון וילון ונציאני בחזית מתחת למותניים. שובל נצמד ארוך שניתן להסיר באגן אחורי מורם בהדגשה עם שכבות שגם אותן ניתן להסיר. פרחים בקו החזה ובשרוולים תפורים ביד אחד, אחד מבד עם נגיעות בצבע ירוק.
המעצבת- לי-אן בלטר, המעצבת המבטיחה של קנדה באותה שנה. היום, אחת המעצבות הבכירות בתחום הכלות כבר 23 שנה.
הגעתי לחנות שלה בטורונטו לא במקרה. ראיתי מאמר עליה במגזין ודאגתי להגיע אליה בטיסה מניו יורק.
כשהשמלה הייתה מוכנה, נסעתי שוב לטורונטו ושם סגרו עבורי את הסטודיו למשך יומיים למדידות, תפירות מקצה שיפורים וסיום מושלם.
כך עם השמלה עליתי חזרה לניו יורק ובהמשך לארץ ויחד אתה קופסה ובה פרחים זהים לאלו שעל השמלה עבור התסרוקת, סט לנז'רי לבן במיטב המסורת האמריקאית וכפפות שמנת ממשי.
מחירה היה אז- 1900 דולר. בהשוואה להיום? אולי מציאה. בהשוואה לאז? טירוף צרוף.
והנעליים?
אצל מעצב בניו יורק מאותו בד משי פראי בסגנון לואי ה- 14, עם פרפר גדול במרכז.
ואחרי כל זה אגלה שהשמלה והנעליים לא היו בלבן צחור, כי אם שמנת, הצבע היפה ביותר עלי אדמות ובמיוחד לבלונדיניות.
צבע העלים היה ירוק עד. והזר? לבנים, צהובים, ירוקים וזהב וכך גם שאר פרטי העיצוב בחתונה.
היום בוודאי הייתי עורכת קוקטייל למול הים בשמלת סליפ קרירה על הגוף. והתסרוקת? כנראה על השיניון לא הייתי מוותרת. אחרי הכול, משהו חייב להישאר.
באמת היכן היא היום?
השמלה ארוזה היטב בבית אמי ויום אחד אולי, מי יודע, תתלבש יפה, יפה על בתי.
והמעצבת?
לי-אן בלטר מעצבת היום למיטב הכוכבות. עיצבה את שמלת החתונה של ריי'צל מק'אדמס ב"אשתו של הנוסע בזמן" ועוד רבות, אך גם לכל כלה. היא ידועה בטיפול היוצא דופן שלה בפרטים הקטנים שעושים לדבריה את ההבדל בין משהו טוב ליוצא מן הכלל.
הכתיבה בפוסט עשתה לי חשק ונכנסתי לאתר שלה לראשונה אחרי שנים רבות. בהתרגשות רבה גיליתי שהיום היא חולשת על עשרות סניפים בקנדה וארה"ב ועדין מתוקה ומקסימה בדיוק כשהייתה ויוצרת שמלות מרהיבות ועל-זמניות.
http://lea-annbelter.com/
ולסיום המלצה לאחר מפרטי הלבוש האהובים עלי ביותר למראה צעיר, בולט וכולו קורן אור, קלאסה ושיק-
חולצה הכותנה המכופתרת הלבנה: גברית עם טוויסט נשי.
קת'רין הפבורן ידעה את זה, קלווין קליין במראה האול- אמריקן שכלל את זה, לי-אן (כאן בתמונה) ממחישה לנו את זה.
אין כמו החולצה הלבנה: לג'ינס, לחאקי, לחצאית, למכנס, לשגרת היום יום ואם תשאלו את שרון סטון, גם לשטיח האדום בדרך לטקס פרס האקדמיה בהוליווד.
שלכם בנוסטלגיה, סגנון והשראה,
'הכותבת',
רוית
כנסו לאתר "הכותבת- מילים בסגנון והשראה" לכתבות רבות נוספות באופנה, עיצוב, תרבות וספרות.
נ.ב. אי אפשר בלי השושבינות התואמות ואם הכלה הזוהרת.
