שנה ראשונה ללא השורד הפרטי שלי.
שורד ולא ניצול, כך ראוי לקרוא לו.
לאורך כל הדרך, עת יצא למסע הנורא ועד הרגע בו נדם לבו. הם לקחו את אמו ואביו, 3 מאחיותיו ו-17 מאחייניו, מקטן ועד גדול. והוא שרד
6 מחנות, מסע של מוות, דרגש ומחנה וגדרות ומרק דלוח, שהיו בשבילו בית במשך שנתיים שלמות.והוא שרד
צריף מס' 6 באושוויץ בירקנאו, ללא רחוב ומיקוד, ללא גינה ופרחים.
ולאחר השחרור, המסע למקום שהיה פעם ביתו והגילוי שאין יותר בית שהוא שלו. והוא שרד
המשיך מעיר לעיר, ממדינה למדינה, מתאחד עם חלקי משפחה ששרדה, מחפש את אלו שעדיין לא נמצאו.
השורד הפרטי שלי נהג לומר שלעולם לא נוכל להבין גם אם מאד נרצה. שלעולם לא נדע איך עוברים חיים כאלו ושורדים. אבל הוא גם אמר: " אין לא יכול, יש לא רוצה". והוא רצה, רצה להמשיך הלאה ולחיות. הוא הקים בית ומשפחה והאמין שאם מאד רוצים- מנצחים.
ושאלה הנוגעת לזה שלא היה שם :
https://shironet.mako.co.il/artist?type=lyrics&lang=1&prfid=7335&wrkid=32837
ואני, פעם ראשונה בלעדיו, בלי השורד שלי, עומדת היום ומצדיעה לו בכל ליבי, כי אין כל ספק שהוא ראוי לכך.