מניו יורק לבייבי בית

אחרי הצבא, כמו כל חיילת משוחררת לא היה לי מושג מה אני רוצה לעשות. רציתי רק להיות "ילדה גדולה". חיפשתי עבודה מחוץ לבית. הגעתי לעבוד כבודקת בטחונית "סלקטורית" בגשר אלנבי. היו חיי חברה, קידומים וממש נהנתי. התאהבתי בחיי ה"שושואיסטים" שהכרתי והיה נדמה לי שזה מה שארצה לעשות כש"אהיה גדולה". חלמתי להיות פרופיילרית בשב"כ. חשבתי לעצמי, איפה הכי טוב להכיר את כל מי שיוכל לעזור לי להתברג טוב בשב"כ. כשעבדתי בגשר אלנבי, לעיתים היינו מתגברים את צוות ראש הממשלה. כשעזבתי, קיבלתי הצעה מפתה להיות הסלקטורית הראשונה של בית הנשיא, מאותם החבר'ה שהכירו אותי מהתיגבורים. אחרי מבחנים, מבדקים ושיחות, התקבלתי. אני ומיליון מאבטחים. נשמע סקסי, נכון?! אז זהו שלא. אני ומיליון גברים קשוחים שיצאו הרגע מכל מני סיירות וחושבים שאני מדריכת חי"ר. ואני לא. התמקדתי בלהכיר את כל מי שיוכל לעזור לי בחיים העתידיים שלי. הכרתי. ראיתי. חוויתי. השווצתי. שמחתי והותשתי. הבנתי שזה בדיוק מה שאני לא רוצה יותר לעשות בחיים.

ארזתי את עצמי, נפרדתי מהחבר וטסתי לאמריקה הגדולה.

התאהבתי בניו יורק. ניו יורק היתה כל מה שחלמתי. ביקרתי בה בעבר, אבל הפעם נישבתי בקסמיה. עבדתי כמזכירה בחברת נדל"ן. לא להיט אבל הרווחתי מלא כסף. טיילתי כל יום ברחובות ניו יורק. הייתי הולכת לאיבוד בכוונה רק כדי לבדוק לאן אגיע. כשירד שלג, הלכתי לבדי עם העיניים לשמיים והפה פעור. נתתי לפתיתי השלג ליפול לי לתוך הפה. יצאתי, הכרתי, חוויתי, התאהבתי ונשמתי את ניו יורק. עד אשר עכברים הציפו את הבית. לא היה דבר שלא ניסינו, לוכד שלא ביקר, שכן שלא אסף מלכודות. איחדתי את השכנים בבניין זר בניו יורק כאילו אני ועד הבית. כלום לא עזר.

ארזתי את עצמי, נפרדתי מניו יורק וחזרתי ארצה.

פעם, כשרק השתחררתי מהצבא, חבר טוב שעובד כשגגריר בכל מני מדינות בעולם אמר לי: "אם תלמדי סיעוד (השם הרשמי של לימודי אחיות) אוכל לסדר לך עבודה בקלות בארה"ב". כשהייתי אצל ניו יורק אהובתי, נפל לי האסימון שזה מה שאני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. לפני שנפרדתי לשלום ממנה, נרשמתי באתר האוניברסיטה העברית ללימודי אחיות וחזרתי. את הקריירה הסיעודית שלי התחלתי כאחות דיאליזה. היה לי קשה מאד. כל מטופל שהיה נפטר, הייתי ממררת בבכי 3 ימים. כשילדתי את בני הבכור, החלטתי שאחרי חופשת הלידה, אחפש משהו שפחות גומר אותי. בראיון ל"שרותי בריאות – כללית", התפקיד הראשון שהוצע לי, ואותו קיבלתי, היה לנהל טיפת חלב. התחלתי בשמחה עם הבטחה מההנהלה שאני על המסלול המהיר לקורסים ולקידומים. שעות נוספות היו. לחץ מטורף עם תורים שלא נגמרים היו. קידומים, לא היו. קורסים, לא היו. במקביל, עם כל משפחה שקיבלתי, התחדדה אצלי ההבנה שחסר לי ידע. והרבה. מפה לשם, עברתי קורס על בסיסי ליועצות הנקה, שהיום אני בוחנת בו מטעם משרד הבריאות. המשכתי לקורס של יועצות שינה באיכילוב שהיום אני מרצה בו. למדתי עוד כל מני דברים בין לבין כמו עיסוי תינוקות, ליווי התפתחותי, שיטות להרגעת תינוקות ועוד ועוד. אני כותבת תוכן לחברות בינלאומיות כמו AVENT ו- AMEDA. עבדתי כמה שנים כיועצת הנקה בשיבא. זה היה לי ממש "בית הספר של החיים". כל משמרת פגשתי בין 50 ל 80 יולדות. הייתי במחלקות יולדות, יילודים, פגייה, יחידת מעבר והמלונית. ייעצתי בהנקה לאימהות בלידות רגילות, לידות קיסרי, אימהות לפגים, לשלישיות, לתינוקות עם צהבת, עם ירידות סוכר ומה לא?! ראיתי, חוויתי, התאהבתי. איפשהו בזמן שעבדתי בשיבא, הקמתי את בייבי בית- ייעוצי הנקה, ייעוצי שינה וליווי אחות. כשהעסק שלי גדל מספיק, פרשתי כנפיים ועזבתי את שיבא. בלבי, אני עדיין אוהבת את המקום הזה שגידל אותי. אבל אוהבת עוד יותר את מה שאני עושה כיום. אני נכנסת לבתים, פוגשת הורים טריים, מבולבלים ומאד חוששים ומלווה אותם לתוך ההורות שהם בחורים. אני יועצת הנקה, אבל מאמינה בחופש בחירה. אני יועצת שינה, אבל מאמינה שהנקה זה לא מה שהורס שינה. בעיקר, אני מנסה לתת יד להורים צעירים וללכת איתם בשביל בטוח. לתת להם את הידיעה והתמיכה שהם לא טועים בדרך.

לאחר שנכנסתי להמון בתים. פגשתי הורים טריים ממקומות שלא ידעתי על קיומם בארץ. הורים עשירים ועשירים בנפשם, יהודים, נוצרים ומוסלמים. הבחנתי במכנה משותף לכולם. כולם לא באמת מתכוננים לרגע שבו הם יגיעו עם התינוק הביתה. הרבה הורים לעתיד, מתכוננים להגעת התינוק עם קניות. קונים עגלה, שידה, מיטה, בגדים, טיטולים ומגבונים. אבל אין להם מושג וחצי מושג איך "לתפעל" תינוק. בנוסף, ההבנה שזאת המתנה הכי גדולה אבל הכי מתישה שאנחנו מקבלים בחיים. הורים מגיעים הביתה וחוטפים שוק. ברגע שהבנתי את גודל הבעיה, שאגב, לא דילגה גם עלי כאמא צעירה. אצלי זה אפילו היה חמור יותר, כי בתור "אחות" הייתי בטוחה שאני יודעת הכל. כשהבנתי שלא, גם אני חטפתי שוק. החלטתי שזה "פרוייקט חיי". אני רוצה להגיע לכמה שיותר הורים בארץ ובעולם ולספר לכולם שזה לא חייב להיות ככה. אפשר להגיע הביתה בנחת, עם ידיעה טובה מאד איך לטפל בתינוק. בלי פחדים מיותרים. בלי רגשות אשם. אגב, היום אנחנו יודעים שבנוסף לביטחון שאנו מטפלים טוב בבייבי, אנחנו יודעים שהכנה מוקדמת יכולה להפחית משמעותית את הסיכון לדיכאון או דכדכת שלאחר הלידה.

יצאתי לדרך. למדתי תוך כדי. לא באמת ידעתי איך אני עושה את זה. לאט לאט זה נבנה. רופאים שולחים אלי יולדות. מרפאות שולחות. חברים וחברות שולחים. אחיות שילדו מעבירות את הידע לאחיות שלהן וזה מתחיל להתגלגל. מזמינים אותי כמתנת לידה לפעמים. כיום, בנוסף לכל הייעוצים שלי, יש לי כנסים מקסימים, קורסים משותפים לזוגות, קורסים פרטיים, שיעורים ארוכים ושיעורים קצרים והמון סוגי ליוויים שכולם עוסקים ב"קבלת הבייבי לבית". אני מנסה להביא את הבשורה לכמה שיותר אנשים. אני רוצה שהורים יידעו שזה לגיטימי לפחד אבל לדעת מה לעשות. זה לגיטימי לאהוב את הילדים שלנו וגם לרצות חופש מדי פעם. זה לגיטימי לגדל ולגדול בשפיות ובאהבה.

הכנס הקרוב שלי יתקיים ביום ששי, 22.11.19 בשעה 9:00 בבוקר, MYקמפוס, רח' לח"י 31 בני ברק.

הקישור להרשמה:

https://babybait.ravpage.co.il/kenes