התחלתי כבר לקנא בו. מדי שישי עיניו מתמלאות באור, פניו מתרככות והוא נראה מאושר. אחי הפך זה מכבר למה שמוגדר במחוזותינו "דתי לייט", על ראשו כיפה צבעונית, לפנות בוקר הוא מתייצב בבית הכנסת וכבר צבר שם כמות שעות שמקבילה לכל שעות הפייסבוק בחיי, וההקרבה הגדולה מכולן : הוא שומר שבת, לגמרי. אומר שזה ממלא לו את המצברים, מכניס בו שלווה רוחניות, חיבור לעצמו.
אני לא שם, לעולם לא אוותר על מכנסיים. אבל לאחרונה אני כן חושקת ביותר רוגע, איזון , טבע בחיי. שזה אחלה אם את גרה ביישוב מרוחק, מתקיימת על מזון אורגני, מדיטציות ושייקים ירוקים. לי אפילו אין בלנדר. אני רווקה חיפאית עסוקה והירוק היחיד שקרוב אלי הוא השדה שליד ביתי. הגיע הזמן לנצל קצת יותר את הר הכרמל. והפעם לא על ידי זלילה במנגל קטלני עם חבריי בחניון בדאלית אל כרמל.
ההזדמנות הגיעה כהצעה מאתר סלונה :הוזמנתי לאירוע הצגת סדרת המוצרים החדשה של הרבלייף המבוססת על אלו וורה. הזדמנות להתחבר לירוק שבי, בהנחה שיש כזה וגם להתנסות בחבילת מוצרים שווה. תהיתי כיצד אוכל להכניס יותר ירוק ורגוע בחיי. אז החלטתי על סוף שבוע רגוע באמת :להתנסות בשמירת שבת "חילונית", בדרכי שלי. בלי טלוויזיה, פיזוז במועדון, אינטרנט, בלי נהיגה ודיוני חפירה בווטסאפ. את הסימן הירוק של התוכנה התוססת, עדכוני החדשות באינטרנט והאנרגיה הסלולארית החלפתי בירוק העירוני שמסביבי, באור השמש, ובדפי העיתונים והספרים (אלו אולי פחות ירוקים לסביבה, אבל ניחא..)
זה לא קל לבחורה חילונית, שחיה לבד ובסוף השבוע רגילה לנתב בין מכון כושר, חברים, בילויים והשלמות תרבות באינטרנט ובטלוויזיה. אז התחלתי בעדינות כבר מיום חמישי : הרכב נשאר בחניה, ולאירוע הצגת המוצרים החדשים של הרבלייף בתל אביב הגעתי ברכבת השנואה עלי (ובטח בימי חמישי העמוסים..), והמשכתי בהליכה. אני מגיעה למלון קרלטון בתל אביב, לא אתר שאני נוהגת לפקוד מדי יום ומופנית למסעדה הכשרה של השף מאיר אדוני. כבר בקבלת הפנים אנחנו זוכים לטעום מהמטעמים של המקום, ואני יוצאת למרפסת וזוכה להפסקה קצרה של נשימתי לנוכח הנוף המדהים של העיר והים. אחר כך אנחנו זוכרים להרצאות שמרתקות אותי על המוצרים, ועל בריאות העור ועל תזונה.
רציתי לשמוע עוד אבל הגיעה עת הארוחה. לשולחנינו הגיעו מנות שנראו כמו יצירות , וטעמו כמו גן עדן, מהסוג שיוצא לי לאכול אחת לתקופה ארוכה.
את תחליב הלחות לגוף והידיים ניסיתי כבר שם. הייתי לאחר יום סידורים בחיפה ושוטטות ארוכה ברחובות תל אביב, במזג אוויר הפכפך שהתחלף משמש לרוחות מציקות. בשעות הערב, כפות ידיי כבר הפכו למחוספסות ויבשות כאילו היו שייכות לפועל בניין שמקים עוד מגדל בתל אביב ולא לליידי ענוגה כמותי. ידיי השתוקקו לקרם מלטף שיחזיר להן את הכבוד העצמי. בהרבלייף מבטיחים שיפור של מאה אחוזים בתחושת הלחות, כבר מהשימוש הראשון. ונחשו מה, זה עובד. קרם הידיים הזול ב-8 שקלים שאני תמיד קונה בפארמים יכול לחכות. הגיע העת לקבל קצת יותר. תחליף הגוף והידיים של הרבלייף הריח נפלא, והרגיש נהדר. מרקמו נעים, קליל והוא מלחלח את העור באופן מדויק ובמסירות. התחושה הטובה נשארה גם כעבור כמה שעות. ברור שהקרם אומץ לחיכי ומונח כעת ליד מיטתי.
נכנסתי לסוף השבוע הירוק והרגוע שלי כבר בחמישי בלילה, כשהגעתי לביתי, הגיעה עת מקלחת. כעת, בהיסוס מה, אני דוגמת את תחליב הרחצה לידיים ולגוף של הרבלייף. תמיד העדפתי סבון מוצק, מתוך אמונה שהוא "רציני" ומנקה יותר מתחליב רחצה, בטח לאחר בילוי מיוזע במכון הכושר, אבל התחליב של הרבלייף בהחלט מרגיש נכון : הוא נמרח בקלות, מרענן וריחו מרגיש כמו אביב אופטימי וקליל.
עכשיו זמן ג'ל הלחות, המבוסס גם הוא על צמח האלו ורה. התדמית של ג'ל אלו ורה שהיתה לי בראש, היא של בלילה ירוקה, ג'ל כבד וקריר שמחכה במגירה למריחה עקב צלייה מוגזמת מהשמש, או כוויה . אבל הקרם, שצבעו שקוף במידה, הרגיש נפלא על העור, נמרח היטב ובקלילות, מרענן ומדויק.
את סידורי בוקר שישי אני מעבירה ברגל. חיפה הררית, כך שלעלות את רחובותיה, מאתגר גם את המתעמלים שבינינו. בטח כשעושים את זה עם שקיות של קניות מהשוק. קשה אך הרכב שלי בשביתה, והאוטובוס יכול לחלוף על פניי. הערב עובר עלי בנעימים, בבית, כשאני מוקפת עיתונים, ספרים, ורק 7 דקות של אינטרנט בכדי לבדוק מיילים. וזהו. עצה: אם אתם חושקים בשמירת שבת, ואין לכם ילדים להעביר עמם את השעות, כדאי שתקיפו עצמכם בספרים טובים, או פאזל למבוגרים.
מזלי שאני אוהבת לקרוא, כי אני יכולה לעשות את זה שעות, וזה גם מעייף בשלב מסוים, בעמוד 259 של הספר. בשבת קמתי בעצלתיים, שקעתי בכתבות מגזין בעיתון והופ, הגיע שעת צהריים. את מכון הכושר תחליף היום הליכה רגלית בכרמל. פתאום גיליתי כמה שהעיר הזו בכל זאת ירוקה, שהעצים פה יפים ומענינים כאילו שלכל אחד יש אישיות משל עצמו. על מוזיקה באוזניים אני לא אוותר, גם לא על אוכל מבושל (ירקות!) שמיד ימלא אחר כך את בטני. לא ניתקתי את הפלאפון, אך גם לא יזמתי שיחות. אני רק עונה לסמסים כדי שלא יחשבו שהתאדיתי מהעולם. עוד קצת קריאה שמרדימה אותי היישר למוצ"ש.
זה היה קשה-טוב, קצת בודד, אבל חוויתי שקט, שלווה, חיבור פנימה. פשוט "דיאטת מידע" שמורידה את כל הרעשים מסביב, את השטויות ונותנת לנו אור ירוק לנוח באמת.