"מלכת המדבר המקומית"
פגשתי אותה ביום שישי השבוע, תחת ביתי בשביל המוביל לשדרה,לא ממהרת.
שלא כפעמים אחרות בהן ראיתי אותה תמיד ממהרת, צריכה לקחת ילדה מהגן או דוחפת עגלת תינוק בצעדים זריזים .מטפלת אולטימטיבית של משפחה לדורותיה, מהסוג שאתה מפקיד בידיה את שלוש בנות זו אחר זו, המטפלות האלו שהופכות להיות חלק מהמשפחה .
מן "מוסד מקומי" שכזה, אישה קטנה, אולי היא בת גילי. לא יפה במיוחד לא מכוערת,לא מטופחת ולא מוזנחת .לא שמנה ולא רזה, שום דבר אינו ראוי לציון במיוחד .
בדיוק חזרה ממועדון הספורט שבשכונה. הפעם אני היא זו שממהרת, והיא מהלכת עם בגדי ספורט ביום שמש חורפי ונעים "התעמלות ומפגש בוקר עם הבנות על המדשאה" היא מסבירה ושואלת מיד "ומה שלומך את?"
" אני בסדר גמור, צריכה להספיק עוד כמה דברים היום"
הכלב מושך ימינה ואני עם שקיות "תני לי, אחזיק לך אותו לרגע" אני משדרגת אחיזה בשקית, היא וכלבים.. עולמות רחוקים, אבל כשהיא מחזיקה אותו הוא מתיישב, מבטו אליה ומכשכש בזנב, יודע לא להתקרב יותר מידי, זה היה משעשע.
שאלתי:"גם בכלבים את יודעת לטפל? "
"כן" היא אומרת "זה כנראה לא יגמר לעולם" נראה לי שבקרוב הבן הגדול שלי יספק לי עוד ג'וב של טיפול בילדים"
"מי?" אני שואלת "זה שנסע לאוסטרליה?"
"הגזמת" היא מצחקקת,"הוא כבר חזר מזמן" עושה בידיה תנועה לאחור "הוא סיים השנה את הטכניון, היום אני מוזמנת להוריה של אשתו לעתיד, את לא בעניינים"
"ואו איך שהזמן רץ ,אני מאוד שמחה לשמוע" אמרתי. מנסה להיזכר מתי התחילו שיחות הרחוב האלו ולמה שמור לה מקום קטן אצלי בלב בניגוד לנשים אחרות שפחות חביבות עלי בשכונה המטופחת בה אנו מתגוררות. אני רואה אותה פעם בכמה חודשים, שומעת פירור מידע ומחמיצה את שאר הפרטים, אבל חשה בנוח במחיצתה, לו הייתי נזקקת לעצה ממנה הייתי מקבלת הרבה חכמת חיים פשוטה ותבונתית. היא לא משכילה, לא באנו ממקומות דומים, אנחנו כל כך שונות וכל כך דומות.
היא דמות שכונתית כזו, אין אחד שלא מכיר את פניה , אולי לא תדע בדיוק היכן היא מתגוררת אבל תמיד תזהה אותה בסביבה. בדרך למכולת, בשביל המוביל לביה"ס או בדרך לגן. מלווה לחוג , ממתינה לסיומו של חוג של "זאטוטה תורנית" בה היא מטפלת .
פעם ראשונה: בני היה בגן ילדים, שבוע ראשון של תחילת השנה, עוד לא מכירים את שאר ההורים, היא טיפלה בילדה מהגן שלו והזאטוטים "קבעו" להיפגש, השעה הייתה 16:00, הם נצמדו האחד לשני בשער הגן כאילו מאיימים, לא ניפרד תצטרכו להשתמש פה במדלל דבק .
שאלתי אותה אם היא רוצה שהילדים יהיו אצלי או שהיא צריכה להגיע קודם לבית (אולי צריכה לשאול את ההורים ?) כל ה"שכונה שלנו" מורכבת ממספר מועט של סמטאות מתעקלות וביניהן מדשאות וגינות ללא מרחקים גדולים, כמו מושב קטנטן ואם תתהפך "ההחלטה" תוך דקות כל אחד בביתו בחזרה.
היא אמרה שהיא כבר שנים מכירה את ההורים ושזה בסדר, היא כבר תבוא לקחת אותה מאוחר יותר.
בערב הגיעה לקחת את הילדה ול "סיים משמרת " סיפרה לי קצרות שהיום ממהרת, אספת הורים, הבן שלה בתיכון. אמרתי לה שאני מקווה שתשמע רק טובות והיא אמרה לי: "הוא תלמיד טוב, אני רק דואגת להזכיר לו שהוא יכול, כי לפעמים קשה לו. אבל בכימיה 5 יחידות אני לא יכולה לעזור" צחקה "אבל , אי אפשר לדעת מה היה קורה לו הייתה לי הזדמנות ללמוד במקום להתחתן כה צעירה" חייכה "אהבתי ללמוד" אמרה.
כשגדל בני וכל אחד שובץ בגן אחר, כיתה אחרת ,בנים עם בנים ובנות עם בנות והקשר התפוגג לו עם אותה ילדה זהובת תלתלים, אבל נשארה ההיכרות אתה. מאז אנחנו מתראות קצרות, בדרך למכולת שיחה לאורך השביל וכל אחת פונה לביתה, בפעם אחרת היא שואלת מה קורה עם פרויקט הבניה שלנו, שום חטטנות או ערמה, התעניינות אמתית וכנה. כל פעם פירור קטן מחייה נגלה לי ובכל פעם ההפתעה מעציבה או ממלאה אותי שמחה. היא לא מדברת שפה גבוהה, אבל לרגע שלא תטעו היא מעודנת בהתנהלותה, לא מתוחכמת ,משלבת פשטות ותבונה.
אז כך היא סיפרה (אם אני מצליחה ליצור רצף): היא התחתנה צעירה. בעלה, התברר מאוחר יותר, לא היה יציב בעבודתו וגם לא בשמירת נאמנות לאשתו. אסר עליה לצאת לעבודה, היא נפרדה ממנו למרות התנגדות ההורים, עזבה את הבית עם שני תינוקות קטנים. מאוחר יותר גילתה שהוא התמוטט ופנה לטיפה המרה. אפילו שהבטיח לה שגט ממנו היא לא תקבל, החליטה שלא להילחם על מזונות ילדיהם, היא אמרה: מלחמת עולם אבודה.
הוא לא תמיד הגיע בזמן לפגוש את הבנים, ולפעמים בכלל לא הגיע, היא צפתה במתרחש ולא הסתירה לרגע מהבנים שאלו הנתונים של החיים שלהם אבל היא תמיד הייתה שם בשבילם. לא היה נתק אבל גם אף אחד לא ליקק שם דבש. מידי פעם ראיתי את הבן הבכור .
פעם ראיתי אותו בשדרה, חוזר מלימודיו עם חברים. בפעם אחרת ראיתי אותו ממהר עם אופניו לשמרטפות . הוא נראה בדיוק כמו כל נער בן גילו, שום דבר לא מסגיר את על הדרמה שהתרחשה סביב .
פעם היא סיפרה לי ש"הוא", הפרוד שלה, משמיע באוזניה שלא נתן לה גט, כי הוא עדיין אוהב אותה."מה זה משנה" היא אמרה "לא הייתי צריכה את הגט הזה כדי להמשיך בחיים"
פעם אחרת סיפרה: "עכשיו הוא בגמילה,ה צליח להתרומם קצת, משתדל להעביר מזונות, מקווה שיצליח אבל כבר הכניס את עצמו להרבה צרות. נקשר באישה אחרת ונולד להם תינוק קטן, היא אלכוהוליסטית והוא נאבק לשמור על יציבות בחיו".
שוב עוברת תקופה ואני לא פוגשת בה, לאחריה אני פוגשת אותה והיא מספרת לי סיפור נוסף.
בשעות אחר הצהריים היא אוספת לביתה את הפעוט של בעלה לשעבר. "הבנים שלי ביקשו, אימו נטשה והבנים הבטיחו לאבא עזרה רק פעמיים בשבוע" (היא צוחקת על ה"רק") "כזה מתוק, מה הוא אשם? "
אני עומדת מולה ,משתאה.
כשאני פונה לביתי זה מעסיק אותי, הסוגיה הזו לא פשוטה, היא פתרה אותה בלי היסוס, ככה בפשטות,כל כך הרבה טוב לב. המחשבה הראשונה שמזנקת לראשי: מה פתאום שגם זה יהיה תפקידה? אבל מיד אחרי זה אני נזכרת במה שאמרה: "אחרי שהילד המתוק הזה בא לבקר בביתנו עם אחיו הגדולים, איך אני אישן בלילה כשאני אדע שאולי הוא עזוב או עצוב ? איך אפשר להביט הצידה ולהתעלם? ואבא שלו באמת מנסה"
שוב עוברת תקופה ואני לא רואה אותה, אח"כשוב אני פוגשת בה, שואלת מה קורה ומה עם הילד הקטן? היא מספרת שהוא בפנימייה ובחופשות מבקר גם אותה, בנה הצעיר עושה את הסיבוב שלו במזרח הרחוק. סיים שרות במודיעין, רצו שיישאר בקבע, אבל החליט שצריך לבלות לחיות ולראות עולם לפני הלימודים.
היא שוב דוחפת עגלה עם תינוק תכול עיניים (כן..אח של אותה ילדה מהגנון של בני)"הם התגרשו" היא מספרת "כעת האב התחתן עם שדרנית הספורט ההיא , בטח את מכירה, הם היו לי כמו משפחה את יודעת..אשתו הקודמת "אבל גם אשתו הנוכחית נחמדה, זה כבר לא הרבה שעות כמו פעם" אני מחייכת "אין כמוך" אני אומרת לה.
אני לא יודעת מה להגיד עליה, היא הבן אדם הכי נדיב שפגשתי, גם אם היא משתפת במשהו לכאורה בחוסר דיסקרטיות זה מתמימות ולא לצורך רכילות . זווית הראיה תמיד ממקום חף מרוע, היא לא מנותקת ולא טיפשה(ממש לא !) היא באה ממציאות קשה, מעולם לא שמעתי אותה מוציאה לאור פרטים עסיסיים של האנשים ששהתה בביתם בטיפול בילדיהם, היא חולקת את המידע וזהו. אני שמחה לשמוע שהיא מוצאת נחת מילדיה, מרתקת אותי ההתנהלות שלה, היא תמיד הילכה על הקרום הדק. לא לנתק אותם מהמציאות הלא פשוטה שלהם ושלה, אבל לא לגידלה אותם עם תחושת נחיתות, מרירות או תחושת חסך. הם לקחו חלק מהאחריות בבית ויחד עם זה, לא איבדו את הילדות. הם נושמים, פורשים כנפיים כאילו גדלו במציאות נורמטיבית. הם נראים בנים מאושרים, הם עושים את כל מה שבני גילם עושים. מטיילים, מבלים חולמים על אושר והצלחה ושואפים להצליח (שניהם נחנו בכשרונות וביכולת להצליח בלימודיהם)
אני יודעת לבטח שלא יכתבו עליה בגיליון החגיגי של "ליידי –גלובס", ואני מניחה שלא הייתה עוברת את שלב המיונים ל"מלכת המדבר", לא הייתי שומעת אותה אומרת ש"התעצמה" כי החליפה גלגל בג'יפ 4X4 שחור, בחור רחוק, בהודו הצפונית (וכל זה תמורת 6,000 דולרים).
היא לא תוכתר לעולם כמודל לנשיות בדומה לבנקאיות מצליחות, חוקרות מוח נודעות, מנהלות חברות מצליחות ואחרות שאנו קוראים עליהן בעיתון ואוהבים להכתיר כנשים שהצליחו "למרות הקשיים".
אני לא מזלזלת, הן ראויות להערכה אבל אנחנו מחלקים מהר מידי את המילה "עצמה נשית" לרבות אחרות שלעוצמה יש קשר מיקרי לחלוטין אליהן…
כשהן מספרות לכתב/ת שעם כל העומס הן לא שוכחות לעשות פילאטיס לפחות פעמיים בשבוע או לפחות רכיבת אופניים ושעה של שקט, אני עושה חישוב מהיר בראש, הי ! אין מספיק שעות ביממה ל-7 שעות שינה, 9 שעות עבודה, שעתיים לדרכים, שעתיים לפנאי/ספורט/טיפוח, שעה לסידורים? ואחת לבית ? ומי לוקח לחוגים? מתי בעל/חבר/אחרים? וכמה זמן באמת נשאר להן כדי לפגוש את הילדים…
לפעמים הן שוכחות לציין שיש צבא שלם של "עזרים משפחתיים חינמיים"(בעל תומך, בסיס כלכלי איתן מיובא משפחות המקור, סבתות/סבים "גיבוי") או עוזרים בשכר (מטפלות ,בייביסיטר,עוזרות בית). פעם אמרו שמאחורי גבר מצליח יש אישה
והיום,מאחורי אישה מצליחה יש עורף צבאי מיומן.
אז אומרים שפיקח יודע לצאת ממלכודת שחכם לא היה נכנס אליה …אולי זה המקרה שלה.
אבל אני מעריצה אותה בגלל שאני מתבוננת על נתוני הפתיחה שלה, משתאה מן היכולת לתת בלי גבול, להיות כל כך רחוקה מהדימוי של ה"מטפלת השכונתית" המקלפת בננה לזאטוט ובאותה נשימה מפיצה רכילות עסיסית בגינה. אני משוכנעת שבדרכה המיוחדת תהיה סבתא נפלאה בקרוב. ושתמצא זמן להיפגש עם חברות לקפה ומעט ספורט במועדון המקומי .
כי היא מלכת המדבר האמיתית!