הן קבעו להפגש בבית קפה. ארבעים שנה, מאז שסיימו תיכון, לא שמעה מהן. בזמנו היתה היא מלכת הכיתה והן נתינותיה הנאמנות. ציפי, דנה ושרית. הלכו אחריה לכל מקום. לפני חודש גילתה אותן בפייסבוק ומאז הן בקשר. מהפייסבוק למדה שציפי עורכת דין במשרד גדול ומגדלת לבד שני ילדים, דנה התחתנה צעירה וכבר יש לה נכד ושרית בהיי-טק.
כבר שנים שהיא עובדת בשירות לקוחות של חברה גדולה. כל תלונות הלקוחות עוברות דרכה והיא מעבירה את הטיפול לגורם המתאים. שש משמרות בשבוע, בוקר וצהריים. תלונות, תלונות, תלונות, לא רק בעבודה אלא גם בבית.
הבוקר התחיל רע. בתה המתבגרת גילתה שהחולצה הלבנה, שאותה תכננה ללבוש, בכביסה. מה שגרם לויכוח ולפרצופים כועסים מצד שתיהן. איציק, בעלה, יצא למשרד בכעס אחרי שהקפה שהכינה לו בבוקר נשפך על העיתון שקרא.
כבר מאוחר. התקלחה במהירות, התאפרה בקפידה ונעלה נעלי עקב אדומות. בחליפה היחידה שיש לה בארון יצאה מהבית – כיאה ליועצת עסקית. מרחוק ראתה את האוטובוס מתקרב. תספיק או לא תספיק? היא רצה לכיוון התחנה. עקביה נוקשים על המדרכה והתיק מתנפנף קדימה ואחורה. בדרך נתקלה בקשיש שצעד לאטו נעזר בהליכון. דחפה אותו קלות הצידה. "סליחה! האוטובוס! ממהרת!"
רגע לפני שהגיעה, נסגרה הדלת והנהג, שלא שעה לדפיקותיה, יצא מהתחנה. שיט! צריכה לחכות רבע שעה לאוטובוס הבא. כשהגיע, נדחקה פנימה יחד עם עוד שמונה נוסעים ממהרים. השעה שנקבעה לפגישה כבר חלפה והיא עוד באוטובוס. עצר בכל תחנה ובכל רמזור. סוף סוף ירדה. נעצרה מול חלון ראווה לתקן את השפתון ולהסדיר נשימה. הוציאה מהתיק מחזיק מפתחות יוקרתי ונכנסה בגאווה אל בית הקפה כשהיא מנופפת במפתחות. החברות כבר ישבו שם.
"אל תשאלו", אמרה, "חצי שעה אני מסתובבת לחפש חניה".
