מלך האמבטיה

כשאת הופכת להיות אמא, ומתחילים כל הפליידייטס, זה לא משנה אם את עצמאית או שכירה. בדקות שבין 15:30-16:15 כל רצונך הוא להכין את הבית לקראת חבורת הילדים שתיכף יחזרו מהגן.

אמהות נחלקות ל-2 סוגים: הרגועות שלא מעניין אותן איך הבית נראה ומבחינתן מספיק לסדר את הבית פעם בשבועיים לפני שהמנקה מגיעה, והמקפידות, אצלן הבית נקי להפליא, מתוקתק, נינוח ומסודר. כאלו שאפילו הספיקו בבוקר להוציא חבילה של חזה עוף מהמקפיא כדי להכין שניצלים, סלט, פסטה, ושייק בריאות ירוק לעצמן, כמובן.

איפה אני? איפשהו באמצע. "הסביבה הציבורית" או בשפה העממית "מה שרואים האורחים": שירותי אורחים, מטבח, סלון, חדר משחקים, יהיו מסודרים עד נקיים פלוס לקבלת חבורת האהובים שמגיעים עמוסי חול, זיעה, נצנצים וסליים, רחמנא ליצלן.

זוגות זוגות הם זוחלים מהגן לעבר הבית שלנו, בהתלהבות, דילוגים וקריאות צהלה. לעומתם, איזה מישהי, די דומה לי, אני חייבת לציין, זוחלת לאט שם מאחור, סוחבת 4 תיקים על הגב ושואלת את עצמה, מי אני? מה אני? איך הגעתי לפה?

או, הגיעה המעלית.

חברה אחת מגיעה עם מיקה וחבר ליאיר. עלמה הקטנה שלי מגיעה איתנו לכל מקום, למזלה או לחוסר מזלה היא במצב נדידה תמידי על תלת האופן. חיובית.

כך הם עולים, חמישה קטנטנים, תמימים וחדורי מוטיבציה לעבר חלקת האלוהים הקדושה שלי. דירה מספר 3.

"איפה אתם אוכלים את הקרטיב?" אני שואלת בקול מאיים של מפקדת.

"במרפסת" הם עונים בקול כנוע.

עקבות קרטיבים מציצים אלי מהרצפה, ומסגירים את מקום הימצאם. הולכת בנונשלנט, מאופקת, כשעלמה על המותן, לעבר סימני הדרך ומוצאת את האבידה. יאיר רצה להשוויץ באוטו החדש שאבא קנה לו והניח בעדינות, כדי שלא ילכלך חלילה, את הקרטיב על הספה. הגיוני.

אני מציעה להם להתפצל, מיקה ומיכל אל הברביות, יאיר ואלעד לכדורסל. עלמה, על השטיח מכניסה לפה כל מה שהיא מוצאת. היא מכניסה ואני מוציאה. זה המשחק של עלמה ושלי בימים האחרונים.

מיקה מבטיחה שאת מסיבת 23 הברביות ושלל האביזרים היא ומיכל יסדרו ישר אחרי שיסיימו לשחק. אני זורקת חיוך "מאמין", מסובבת את הראש ורואה איך הלך לי הערב.

ואז אני שומעת צעקות ממרכז הבית: "אמאאאא אלעד עושה קקי וגם לי יש קקי!!" ואני שעוד לא איבדתי תקווה בבני אנוש צועדת לי עם ראש מתוח ועיניים לכיוון הרצפה, או. מיי. גוד. מה קרה פה לאסלה?!

יאיר מתעקש לעשות קקי פה ולא בשירותים של אבא ואמא כי אלו השירותים שלו ולא מעניין אותו כלום כי הוא מלך האמבטיה, כן! מלך האמבטיה, עכשיו, באמצע הקקי של אלעד!

יאיר מזרז את אלעד, לאלעד קצת נמרח. מבטיחה לעצמי שזו הפעם האחרונה. יותר אני לא מארחת. ניגשת לחבילת המגבונים האדיבה, שולפת מגבון, מנקה ומחטאת את האסלה ומפנה את המקום למלך האמבטיה שלי.

דפיקה בדלת, יש אלוהים! ריצה, סיבוב מפתח, פתיחה, חיוך.

 "איך היה? אלעד נהנה? נעשה את זה שוב?" ואני "כמובן" חסרת עמוד שידרה. "אפשר בשמחה בשבוע הבא".