בצעירותי חברותי התקנאו בי על כי הייתי פטורה מלבלות שעות רבות כל שבוע במספרה, כמוהן.
התברכתי בשיער יפה אבל מה שחשוב יותר שהיה זה שיער טוב שלאחר חפיפה כל בוקר כן, כן, כל בוקר, (לא כמו חברותי שחפפו פעם בשבוע כדי לא לקלקל את הפן שעשה הספר), יכולתי לצאת מהבית ללא פן ולהראות כאילו יצאתי באותו רגע מהמספרה. סירוק אחד קטנטן וכל שערה עמדה דום במקום הנכון בצורה הנכונה ובאותם הזמנים אפילו בצבע הטבעי והנכון.
כמובן לא לעולם חוסן.
עם השנים השיער התחיל להלבין, סיפרתי את שערי הארוך לתספורת קצרה, והצטרפתי לקהל המבקרות במספרה פעם בחודש וחצי כדי להסתפר ולצבוע.
הרגשתי שחל שינוי והשיער שלי כבר לא עומד דום, ללא רשות הוא עבר לנוח ומהר מאוד התחיל להתפרע.
הספר הסביר לי שככל שהשיער מלבין הוא נעשה נוקשה יותר ואין מה לעשות.
אז עכשיו כל בוקר אני מתעוררת ומגלה כי בלילה התחוללה מלחמת עולם על ראשי. כל שערה בכיוון אחר, כאילו מנסות לברוח ולא החליטו לאיזה כיוון, יש כאלה ששינו צורה, איבדו את צורתן החלקה ופתאום הסתלסלו להם, אם היה לי איך בטח יכולתי גם לגלות שחלקם שינו צבע במהלך הלילה.
שמתם לב כמה אנחנו משקיעות בשערות? מורטות מורידות ואת אלה שאנחנו משאירות צריך לספר ולצבוע, ובכלל חיינו מאוד קשים מלאים בטיפולי יופי, קוסמטיקה, פדיקור, מניקור, לייזר והמספרה כמובן, העיקר שבסוף אנחנו ממש יפות.
בסך הכול הדברים הסתדרו, מצאתי ספר שעשה לי פסים בשיער, ותספורת פרועה.
כשסיים והביט עלי במראה בסיפוק שאל "נו, מה את אומרת?" ועוד לפני שהספקתי לענות הסביר לי: "כך לא מרגישים בלבנות שצצות במפתיע והסוררות נראות חלק טבעי ושייך למראה הכללי של התספורת, חוץ מזה את נראית עשר שנים צעירה יותר !"
נו תגידו לי אתם, מה כבר יכולתי להגיד חוץ מ-"נהדר".
בשלב זה התהילה היא של הספר אבל הניצחון בקרב הוא שלי !
