אם הייתי עושה קעקוע זה היה בטוח אחד של צלע כבש, ככה לפחות היו רואים סוף סוף שיש לי צלעות
זה לא משפט שלי, כן? זה של רננה. רננה היא מישהי שהבינה מזמן שצלעות אצלה זה רק בבשר, כי את אלה שלה היא לא ראתה בערך מגיל 10 וגם אז היא הייתה צריכה לקחת שאיפה ממש ממש ענקית של אויר מול המראה, ולהכניס חזק את הבטן.
רננה, זאת אני כלומר, זאת גם אני. אבל רננה זאת לא שירן, כי שירן רוצה לרזות. שירן רוצה להילחם באהבה לאוכל. להילחם בחוסר אהבה לספורט ובכלל, שירן מוכנה להילחם כדי להיות רזה.
רננה לעומתה, הפסיקה להילחם כבר מזמן. היא מבינה שלהזיע כשעולים גרם מדרגות אחד זה חלק מהחיים, שלמצוא חולצות במחלקת כיסויי המכוניות באוטו דיפו זאת ברירת מחדל לא רעה ודי זולה (כי אין הרבה מבחר) ובעיקר, היא הבינה שמלחמות לא משביעות אותך, לא מנחמות אותך ולא עושות לך שקט בבטן. בקיצור, מלחמות הן לא פחמימות.
שירן ורננה חיות אצלי בקביעות בבטן כבר שנים. טוב.. לא רק בבטן..
אם להיות כנה: האחת, מאושרת וגאה להיות שמנמנה שמהדסת לה אחר כבוד כששומניה הולכים לפניה. האחרת, מבוישת, כועסת, כואבת ובעיקר אוכלת כי היא לא מצליחה למצוא את האושר הזה באמת.
שירן לעומתה, ניסתה עשרות דיאטות. מה לא היה שם? חלי, שומרי משקל למניהם, מאמנים פה ושם, קבוצות תמיכה וקבוצות הרזיה. איפה לא הייתה? אחרי כל כך הרבה שנים התחושה היא שהיא הייתה נוסעת גם לאנטרקטיקה במשלחת, אם מישהו היה מבטיח לה שיש שם משהו קל שיעזור לה להרזות. (טוב, מלבד הקור שהיה מכריח אותה להעלות על עצמה עוד שכבת שומן הכרחית- פתאום אנטרקטיקה לא נשמע כל כך רע, נכון? )
אבל אין פתרונות קסם להרזיה מסתבר. האוכל זמין בכל מקום, והספורט זמין מסתבר רק במכון כושר. לפחות עבור שירן. כי ההליכון בבית לא ממש משמש להרבה מלבד למתקן העינויים הזה ששירן חוששת להיכנס לחדר העבודה בגללו. והגומיות, המשקולות וכל העזרים שהיו נחמדים כ"שופינג" לא ממש עושים הרבה בבית מלבד לצבור אבק (אבל לפחות הם צבעוניים אז זה מכסה את הצורך לרהט)
וזהו, ככה הגענו שלושתינו לסלונה. אני, שירן ורננה. אין לי מושג מי אני מביניהן, אז אני בוחרת כרגע להרחיק את עצמי משתיהן. הבטחתי לעצמי שאם אני אנסה עוד איזה תוכנית אחת וגם שם לא אצליח אני אקבל את רננה כחלק מהחיים שלי. אבל אני לא באמת יכולה להשלים עם זה שאוכל וספורט לא יכולים לחיות בהרמוניה אצלי בגוף. הרי, אני שומעת סיפורים על בנות שהתמכרו לאימוני כוח, על נשים שהתמכרו לסקאווטים ועל כאלה שבכלל מצאו את עצמן ביוגה ופילאטיס וגילו שזה ה-דבר. אז למה, למה אני לא מסוגלת להתמיד עם משהו כל כך זניח? כולה 3 שעות בשבוע (שאפילו יחולקו לשלושה ימים שונים)… וכמה סלטים פה ושם, ככה בקטנה. רק כדי לגוון את שגרת חיי המאביסה פחמימות ושומנים לעייפה. רוצה לומר, לגוון את שגרת חיי המתלוננת, העייפה, הרעבה תמיד והמאושרת לעיתים.
אז יאללה, אתגר הולמס פלייס (סניף קניון חיפה) וסלונה- אני מוכנה. השרירים שלי פחות, אבל הם יצטרכו להצטרף גם.