השבוע, עברתי בנק. מאז שאני זוכרת את עצמי יש לי חשבון בבנק לאומי. אבא שלי עבד בבנק לאומי בחדרה, בפיאצה. חדרה הייתה אז קטנה וכולם הכירו את כולם.
פקידי הבנק הכירו את כל אנשי העיר ואת סיפוריהם, ובערבי שישי, היו מתארחים אצלנו זוגות מהבנק, מהעבודה של אבא,לערב שקופיות, למטבלי גבינת דיפ וקרקרים שנחשבו אז פסגת הקולינריה.
אמא שלי, סיפרתי בהספד על קברה, היתה קונה בגדים ומשלמת בצ'קים. לי היתה אומרת את המחיר האמיתי, לשכנות העלתה את המחיר כדי להוציא את העיניים, ולאבא אמרה שבדיוק היה מבצע במשביר. לא היתה שום חשיבות לעניין, שאבא, במסגרת עבודתו בבנק, קיבל לידיו את הצ'קים וידע בדיוק כמה עלו הדברים.
פעם, ירדנו אחי ואני עם אבא לחדר הכספות. היה נחמד לו אבא היה אומר: ילדים, יום אחד כל זה יהיה שלכם, אבל במקום זה, לקח אבא בידו, ערימת שטרות גדולה וחדשה ואמר לנו: זה? אוטו חדש. וזה? בית.
למורה הפרטי שלי למתמטיקה שניסה נואשות ללמד אותי שברים וגאומטריה, הייתי משלמת במזומן בסוף כל שיעור. את הכסף שלך אני הכי אוהב, הוא היה צוחק, הוא מגיע ישר מהבנק.
בנק לאומי, הבנק שלי שמלווה אותי כל כך הרבה שנים, והפך ברבות השנים ל'ישיר הראשון', שם מתנהל חשבון הבנק שלי, בנק וירטואלי, עם כסף וירטואלי, ובשנים האחרונות אני מרגישה שהוא והמוקדנים הווירטואליים שמתקשרים אלי -מנהלים אותי.
בנקאים וצוות ואחראי צוות, ואחראית על אחראי הצוות, שלל קולות צעירים שלא מכירים אותי אלא רק את מספר הטלפון הנייד שלי ואת עומק המינוס שהוא נוכח מאד.
קשה להסביר את ההרגשה שאין ברירה אלא להיכנס לחשבון הבנק כדי לבדוק מה קורה בו, מה יש בו ובעיקר מה אין בו.
את הרעד בידיים. את היראה. את הנשימה המהירה, את הפחד מהמספרים, מהחישובים המסובכים של הריביות, ממילים כמו פריים, אחוזים, ובעיקר מהמילה הזו הענקית, החונקת – המינוס.
קשה להסביר את התקף החרדה כשעל צג הנייד מופיע 'מספר חסוי' שמאחוריו אחראית צוות בכירה לענייני מינוס וחסימת כרטיס אשראי.
אוי, מינוס שלי, ההיית או חלמתי חלום. אנו קשורים זה לזה כמו בלון לחוט, כמו קוף ומחט, כמו צ'ק לארנק. אני מטפחת אותך ואתה תופח.
כמה הלוואות לקחתי כדי להקטין אותך, כמה חישובים, כמה הבטחות ואתה, כמו ענן שחור, תמיד מלווה אותי.
במסגרת המעברים הרבים בחיי בשנה האחרונה, החלטתי גם לעבור בנק. לבנק אמיתי, כאן, בעיר הקרובה, בנק עם בנקאים, עם אנשים, עם תור ומספרים.
קיבלו אותי בזרועות פתוחות. רחלי, סגנית מנהלת הבנק, ולאה, הפקידה הוותיקה והבטיחו לי שיקום ופריסת חובות, והליכה יד ביד, ובעיקר הן באמת היו שם.
לא עוד מוקדניות מתחלפות ביניהן במשמרות, אלא נשים, בנקאיות, מקסימות ותומכות. יושבות ומסבירות, ומבטיחות לא לתת לי ליפול.
וכן, התמקחתי על גובה הריבית, על דמי הניהול, והבטחתי לעצמי וגם להן, לקום מחר בבוקר ולהתחיל מבראשית.
אני מרגישה שאני קצת בוגדת באבא שלי, אמרתי לע. הוא יודע את מספר החשבון שלי בעל פה, ועכשיו יצטרך ללמוד מספר חדש.
כל כך הרבה מספרים חדשים יש לזכור, את מספר הרכב, את מספר תא הדואר בקיבוץ, את המיקוד, ועכשיו גם מספר בנק חדש.
בשביל מה את צריכה אותי, לקוחה קטנה עם מינוס גדול? אני מקשה על רחלי שהתקשרה שוב ושוב והפצירה בי לבוא אליה לפגישה.
זו עסקה, אמרה רחלי בפשטות, כמו כל עסקה, והיא חשובה לי כמנהלת, ותהפוך חשובה לך, כלקוחה.
לא, אני לא תמימה, ידוע לי שההלוואה הגדולה שהעמידו לי, צמודה אליה ריבית שהבנק נהנה ממנה.
אבל לי, פתאום היה אוויר. יכולתי לנשום. והאוויר הזה, התחושה שעשיתי מהלך כזה בעצמי, נתן לי סיפוק גדול.
תקשיבי, אני אומרת לעצמי, ותקשיבי טוב, הבטחת להן, ובעיקר הבטחת לעצמך. זה חשבון חדש ויפה, עם הבטחה לעתיד, לצמיחה, עם חזון, עם ראיה לרחוק, עם חיסכון, אל תאכזבי אותן, את רחלי ולאה, ובעיקר, הכי חשוב, אל תאכזבי את עצמך.
אז שלום ללאומי, והיי לבנק הפועלים. אה כן, אראלה? אני אתקשר בהזדמנות למסור לך את מספר החשבון החדש, כדי שיהיה לאן להזרים את הכסף מהפרסומת.
