אני כותבת את המכתב כשהילדים שלי כאן בביקור מאוסטרליה.
הם לצידי ואני מרגישה מספיק חזקה לצעוק בקול, את מה שאני עוצרת בין ביקור לביקור: קשה לי מאד. המרחק העצום קורע אותי.
המרחק בינם ובינינו.
המרחק בינינו ובין הנכדים.
והמרחק בינם ובין האחים והמשפחות שלהם.
אוסטרליה- סוף העולם.
אבל- אני גאה בהם.
ההחלטה לעזוב את המשפחה, את החברים, את הבית ולנסוע אל הבלתי נודע זו החלטה אמיצה ולא פשוטה.
חינכנו את הבן שלנו שילך תמיד בדרך שלו במה שהוא מאמין, ושלא ייגרר בעקבות העדר. חינכנו אותו לאהוב את המדינה. הוא שירת שבע שנים בצבא. פרש ועבר לעולם ההייטק, במסגרתו עבד בהצלחה רבה בכמה חברות בינלאומיות נחשבות. כמה שנים לאחר מכן כשהגיעה ההצעה המתאימה הם ארזו את עצמם ואת הבן שלהם ועברו לחיות בקצה השני של העולם. שום דבר שעברתי בחיים לא הכין אותי לרגעים והחלטות שכאלה.
למעבר לחו"ל יש השפעה משמעותית. אילו לא רק הגעגועים הקשים, אלא גם הנתק המתלווה להם. הקשר המשפחתי נפגע. החגים, האירועים והיומיום השוטף משתנים. החיים מתנהלים דרך סקייפ. המחשבה שהם מתמודדים עם הכול לבד, בלי יכולת שלנו לעזור להם, קשה. הריחוק של אלפי קילומטרים והפרשי השעות בין היבשות מחזק את התחושה הבלתי אפשרית.
הם מגיעים אלינו פעם בשנה ואנחנו נוסעים אליהם פעם בשנה. הם מעולם לא דיברו על מועד חזרה. אנחנו כבר לא צעירים. מי יודע כמה פעמים נוכל עוד לטוס אליהם. לפני שנתיים כשטסנו אליהם קבלנו באהבה נכדה חדשה. היא נולדה שם. הנכד שלנו מדבר אנגלית ועברית שוטפת במבטא אוסטרלי. הקטנה מפטפטת בשתי השפות. הם מגלים עולם חדש.
לפני כחצי שנה כשביקרנו אותם, כלתי אמרה לי משפט שחידד אצלי תובנה: "אם היינו גרים עכשיו בארץ לא היית מבלה חודש רצוף מהבוקר ועד הערב עם הנכדים", וזה נכון. חודש שלם של חגיגה בלתי פוסקת איתם. יצרתי לי אז אצלם "עכשיו חדש" שידעתי שאוכל להתגעגע אליו אחר כך. ידעתי שאוכל להיאחז ב"עכשיו החדש" ברגעים קשים. ואז- אוכל להתגעגע אליו ואוכל להתרפק על כל השעות, דקות ושניות שהיו לי איתם.
אבל, הלב נקרע כשהנכד שלנו אומר בשיחה היומית: סבתא מחר יש לי יומולדת אולי לך ולסבא יהיה זמן לבוא? ואני דומעת מול מסך הטלפון ועונה לו: יש לנו המון זמן והיינו באים, אבל אתה כל כך רחוק מאיתנו שלא נספיק להגיע. השיחה הזו מלווה אותי ימים ארוכים. וכך גם הכעס שלו, כשאנחנו חוזרים הביתה מאוסטרליה ,והוא לא מבין למה אנחנו לא יכולים להישאר שם.
שיחות הטלפון היומיות הן חלק מהשגרה. לא מפספסת שום שיחה, גם אם אני בעבודה. מקריאה להם ספרים. אנחנו אפילו מצליחים לשחק כל מיני משחקים משותפים. הם שם ואני כאן. מוצאת את עצמי מטיילת עם הסקייפ ומראה לקטנים מה חדש אצלנו בבית. עוברים מחדר לחדר ומפינה לפינה. מעדכנת אותם ברמה יומית מה קורה. זו הדרך לשמר את הקשר. חשוב לי שהם יבינו, שלמרות המרחק הם איתי כל הזמן.
אתם מדברים ביניכם ולוחשים בשקט, כדי שאף אחד לא יישמע: "יכול להיות שהם לא יחזרו" ואני אומרת: יכול להיות שזה נכון ,אבל אנחנו צריכים לכבד אותם ואת הבחירה שלהם.
אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו מאושרים, גם אם זה קשה לנו. יש לנו את הנטייה להגנת יתר על הילדים שלנו. זו תכונה מבורכת. אבל, אנחנו צריכים במקרה הזה להניח בצד את עצמנו ורק לחשוב עליהם. אין ספק שניסיון חיים כזה רק מחזק אותם ואותנו.