"חיים שלי" הוא קרא לך.
נתן לך את התואר הכי קרוב ללבו מבלי שלבו שייך לך. כמה זה קל לשחרר מילות אהבה ושייכות. כמה קשה זה להעניק אותן כמחווה או כמעשה בר קיימא. את מאמינה למילים האלה כי זה קל, כי זה כיף לשמוע אותן שוב ושוב , ולמי אכפת אם יש מאחוריהן כוונה, העיקר שהן יציפו את ליבך ואת אוזנך ואת כבר תדאגי לבנות להן בית בתוך הנפש שלך, העיקר שהדלק המילולי לא יפסיק להגיע, שירווה את הצימאון שצורח מתוכך ומצמק אותך.
ואת עפה, על ערפילי זיכרון של משהו שקרה מזמן, כמו ביסס התניה ונעלם אל תוך החשיכה כי הפכת לשבויה ואת כבר לא חושבת בהגיון, את חושבת מהבטן, מהמקום הכי עמוק שצורך את המילים ושותה אותן כמו מים, ממיר אותן לרגשות זמניים של שייכות ושל קרבה שלא באמת קיימת. בתוך תוכך את יודעת שמשהו כאן לא סביר, שהלב שלך לא מתמלא, אפילו לא קצת ובגלל זה הרעב הבלתי פוסק, בגלל זה את נובחת,קוצנית ומלאת רעל על אף שאת
את יודעת שאת שבויה, את מבינה את זה לעומק בתוך התודעה שיושבת בשורה האחרונה ביציע של תת המודע, ומפצחת אגוזים בשקט, שאף אחד לא ידע שהיא שם אחרת עוד נרגיש שמשהו כאן לא בסדר. אז יש תחושה רגעית של בית ותחושה רגעית של אושר ותחושה רגעית של נחת ותחושה רגעית של תשוקה ותחושה רגעית מאוד של זוגיות. וזה רגעי, ואולי אושר הוא דבר רגעי מבסיסו ואינו מגיע ככה סתם לאור היום, ואינו מתבזבז כמו מים בברז בשירותים ציבוריים אלא נצרך בכמויות מדודות וקטנות , מאוד קטנות. אולי.
ואולי גם לא. אולי יש אושר אחר. אולי.
ואני מביטה בך מהצד, אני קוראת אותך. אני מכירה אותך ויודעת כמה היצע יש בך וכמה הביקוש נמוך. את צריכה לטרגט מחדש, קהל היעד שלך לא סגור על העסקה אבל את כמו מוכר בחנות נעליים שלא מבין מה זה לא ממשיך להביא עוד זוג ועוד זוג ועוד זוג, ולשאול האם המידה נוחה בלי שאף אחד בכלל מעוניין לקנות.
תביני, את ענקית. למה את מנסה להיכנס אל תוך קופסת אוכל? את רואה בכלל כמה את ענקית? רק את הלב שלך צריך להרים עם מנוף, אז מה נעשה עם שאר היתרונות?
אחד כזה שצריך להוריד אותך כדי להרים את עצמו, לא ראוי לך, הוא שקוע במלחמה פנימית אינסופית עם רדיפות מהעבר, עם אכזבות עצמיות וביטחון עצמי שזקוק לטיפול 10,000 ואת הכרית שעליה הוא יושב כדי לראות יותר טוב את הכביש. לא בא לך לשבת לצד הנהג במקום מתחתיו? לא בא לך לנהוג כשהוא לצידך? למה את זקוקה למישהו שאינו זקוק לך? מה חסר בך? רמז – כלום. אולי רק מראה שתזכיר לך כמה את שווה, כמה את ענקית, כמה יש בך, כמה את אור וכמה את יפה – מבחוץ ובעיקר מבפנים.
אלה לא שורות של העצמה נשית, אלה שורות של העצמה אישית. בכל אחד מאתנו, נשים וגם גברים יש את החלק החשוך בדיוק כמו בירח, החלק הלא מואר שבלי אור הוא קריר ומוזנח,עם בורות מאוד עמוקים כשכל מה שהוא צריך זה קצת אור חמים ונעים של שמש אמתית,בוהקת וזורחת שאולי פעם בעצמה הייתה גם היא ירח עם חלק חשוך.
