מי צריך את החגים האלה לעזאזל ?

הנה זה כבר מגיע ו"מסיכת האושר" של החגים כבר מוכנה. למה אני כל -כך שונאת חגים ואיך עוברים אותם?
בסוף החופש הגדול בערך אני מתחילה לשמוע אנשים וילדים מתחילים לברר מתי תקופת החגים השנה. אתם עוד בסוף החופש – מה אתם כבר בחופש הבא? זה לא שאני שר המוסר או שר העבודה  – אני פשוט בנאדם שרוצה קצת לחזור לשגרה. אני אולי דפוקה אבל זקוקה לדעת שאני קמה בשעה מסויימת  (בזמן חופשי) ומתחילה את היום עם קפה .  לאבד את עצמי בתוך חג-שבת-חג -ועוד יום חופש יכולים להוציא אותי מדעתי.
 

אני לא יודעת איזה יום היום ומתי החנויות פתוחות ומה עוד נשאר לעשות וכמה אפשר לטייל עוד. נכון, תמיד אפשר למצוא עוד איזה נקיק ועוד איזה איזור שלא הייתי בו, אבל אני רוצה לחזור לשגרה, לא רוצה לטייל יותר, רוצה לחזור לדפוסים הרגילים והישנים שלי. נשמע דפוק – כן, אני יודעת, יש די הרבה שרוצים להמשיך את החופש  ומי האידיוט שרוצה לסייים חופשות ולחזור לשגרה.
אניי מכירה וגם נמצאת בתוך אותו נשף מסיכות (לא מעט פעמים) בארוחת ערב חג, או למחרת כשכולם נוסעים לבקר את כולם ועושים על האש כי המון זמן לא ראינו אותם ובלב אנחנו מתפללים : אלוהים, תעזור לי, נגמרה לי הפעילות היוצרת, נגמרו לי החברים, נגמר לי מהטיולים, די – נגמר לי מהכל !! תן לי לנוח בכמה ימי עבודה. נשמע חולה אבל אם תחשבו על זה – שפוי ברמה מסויימת.
על פניו נשמע באמת רע, נשמע שהגעתי למקום ולמצב שדורשים שיקום מיידי של חשיבה. אני חושבת ישר אצל איזה דודה עוד לא התארחתי לארוחת ערב חג  וכמה אין לי חשק לגיבושון הזה -אולי זה לא בסדר אבל לא בא לי מחד גיסא ולא נעים לי מאידך.
כן, אפשר להמלט לחו"ל או אפילו באיזה מלון כאן בארץ  – אבל בצורה מפתיעה זה גם עולה כסף ולא מעט ואיך לומר בעדינות? הכספומט כבר דוחה את הכרטיס שלי מרוב שימוש. רוב החנויות מציעות לי ברוחב לב לשלם בתשלומים – מישהו עוד זוכר שתשלומים צריך בסופו של דבר לשלם??

נורא מפתיע אבל לפעמים זה מקל כשאני יודעת שיש לי בשביל מה לקום בבוקר,  שאני מנהלת שגרת חיים ולא מנהלים אותי, אף אחד לא בא אליי ומחפש פעילות יוצרת, אף אחד לא מתקשר ושואל "נו, מה את עושה היום? יש איזה תוכניות מיוחדות??" לא, אין לי תוכניות מיוחדות ולא, אני ממש לא יודעת מה אני עושה היום ולא ממש מתחשק לי להיות הפרויקטור הלאומי.
אנחנו כמה ימים פני חודש חגים (לסירוגין) ואני יודעת שיש משפחות שאוהבות את ה"ביחדנס" הזה, את הגיבושים, את הארוחות, את המריבות, את הטיולים ואת הקלאסיקה " אז מה עושים היום". יש כאלה שמחפשים כבר כמה ימים מה יישמע פוליטקלי-קורקט למה הם לא יכולים להגיע לדודה שהזמינה (פשוט כי לא בא להם ולא נעים להגיד ת'אמת).
ויש גם כאלה (כמוני) שעדיין "יושבים על הגדר – רגל פה רגל שם…"   שעדיין לא החליטו אם הולכים למפגש משפחתי / חברתי או מדלגים עליו  ו/או יחליטו בדקה התשעים.
לא משנה מה אחליט לעשות  תמיד יהיה מישהו שיבקר את ההחלטה ולא משנה מה ההחלטה תהיה.