פעם, בימים רחוקים, פורים היה חג של עונש עבורי. כל שנה מחדש היה צריך להמציא וגם להכין לבד, תחפושת חדשה לכל ילד. היו שנים בהם גם במסיבות עם החברים תחפושת הייתה חובה. כסף לקנות לא היה אז תפרתי הדבקתי צבעתי בלי קשר לזמן ולכשרון שלא עמדו לרשותי.
היו שם תחפושות של רמזור ואסיר, חייל ושודד, שוטר ושודד ים, מלך וגברת מגונדרת, סיני וצוענייה, רקדנית בטן וגם שייח טורקי וכמובן ליצן והקאובוי הנצחי.
לנכדים שלי יש ארגז תחפושות, תחפושות שאני הכנתי ונשמרו במזוודה במעמקי הבוידם עד שעברו אליהם, וגם כאלה שנקנו עבורם כל שנה לפורים והמשיכו להיות חלק מתפאורת חדר המשחקים, החדר שנראה כמו סניף של TOYS`R`US ללא המוכרים בין המדפים וללא תוויות המחירים על הצעצועים.
צפיתי שעות בהצגות בהם הנכדים, מחופשים בבגדים המתאימים, חמושים ברובים וחניתות, הפכו בין רגע לבוקרים ואבירים אמיצים ויצאו למבצעי חילוץ ומעשי גבורה להצלת העולם. זה לא היה מצליח ללא התחפושות, כי איך אפשר להיות גיבור כשאתה לבוש בבגדי ספורט?
בילדותי גם אני אהבתי להתחפש. כשהורי יצאו מהבית וסבתי נשארה לשמור עלי, הייתי פותחת את ארון הבגדים של אמא שלי ומיד עטפה אותי תחושה כאילו פתחתי את דלת מערת אלדין הקסומה.
היו שם שמלות, צעיפים, כובעים, תכשיטים, נעליים ותיקים, עולם מלא של אפשרויות להיות כל מי שאני רוצה להיות, סבתא זקנה, נסיכה יפה, מורה קשוחה או רופאה מצילה חיים.
סבתא עזרה לי ללבוש את השמלות שהיו גדולות עלי, מרחה לי אודם על השפתיים, עשתה לי תסרוקות תואמות לדמות שבחרתי להיות וסדרה אחרי את הבלגן, השתדלה לא להשאיר סימנים מחשידים. שאמא לא תדע. אני הייתי מאושרת והיא נהנתה מהאושר שלי.
זה היה הסוד שלנו. עד היום בגילי המופלג אני מאוד אוהבת שמגלים לי סוד, כי הרי בטוח מסתתרת מאחוריו חוויה, אולי של מישהו אחר עם סבתא אחרת.
כנראה שגם בגיל שבעים נשארה בי קצת מהילדה שרוצה לשחק ולגלות עולמות קסומים.
להגשמת החלום צריך רק להסתתר מאחורי מסכה או תחפושת ולשכנע נכד שישתף פעולה והנה הדרך פנויה לעוף על כנפי הדמיון עד לשמיים.
