מי מכיר את ארתור הכועס?
על התקפי זעם וכעסים של ילדים, ומה עושים איתם לעזאזל?
התקפי זעם וכעסים של ילדים הם נושאים מורכבים, ומהווים קושי גדול עבור הורים רבים. הילד נכנס למצב של כעס ותסכול על כל העולם, מה שמלווה לעיתים בצרחות (נוראיות יש לאמר), ואף אלימות כלפי אנשים וחפצים. הורים רבים ניצבים חסרי אונים מול התנהגות שכזו, ואובדי עצות איך להתמודד ולהרגיע את התפרצות ה"הר געש" הזה.
חשוב לציין כי התקף זעם הוא סיטואציה מורכבת גם עבור הילד. הילד מתקשה מאד לשלוט על העוצמות הרגשיות שחווה, ועובר בעצם איבוד שליטה. ועוד אציין כי עדיין נמצא בגיל שהיכולת הוורבלית מוגבלת ביותר.
השילוב בין עוצמות רגשיות וקושי לשתף, להעזר ולווסת, יוצר מצב שטריגר חיצוני כלשהו (שלעיתים נראה לא מותאם) גורם להתפרצות הזו.
אני שמחה על ההזדמנות לחלוק איתכם, הורים יקרים, כלי שגיבשתי, שיסייע לכם ולילדיכם להכיל, ואף לצמצם את ההתפרצויות הקשות הללו.
הורים רבים שמעו אותי חולקת כלי זה בהדרכות הורים קבוצתיות או פרטניות, ולאחרונה, החלטתי להביא זאת על הכתב.
הכלי שאציג כעת הוא ספר ילדים, שאני אישית אוהבת מאד. ספרי ילדים מהווים כלי נהדר בשביל להעלות ולדבר עם ילדים על נושאים מגוונים, ביניהם נושאים רגישים, שהדיבור הישיר מורכב או בלתי אפשרי.
ובכלל, דיבור עקיף או השלכתי עם ילדים עובד נהדר. הילד מזדהה עם הגיבור, והשיחה היא כביכול 'על הגיבור של הסיפור', אך העבודה הפנימית נעשית אצל הילד, גם אם לא נדבר ישירות עליו ואליו.
ארתור הכועס הוא ספר שאהוב עלי ועל ילדיי. הוא מספר על ילד בשם ארתור, שבערב אחד התבקש על ידי אימו לכבות את הטלויזיה וללכת לישון. הוא התנגד לכך ואיים שיכעס… והחל לכעוס…
לאורך כל הספר ארתור כועס במלוא העוצמה, והכעס מתגבר והורס… הספר מלווה בתמונות עוצמתיות של ההרס, ובמלל מצומצם מאד. והסוף של הספר…. לא אגלה
שלבי העבודה עם הספר:
ü ראשית, אנחנו מקריאים את הסיפור לילדינו (מספר פעמים), מקשיבים לתגובות שלהם על ההרס שארתור עושה.
לא מסבירים או מביאים את המסקנה או את מוסר השכל. זו הזדמנות נהדרת להקשיב לתגובות של הילד, ולדרך בה הוא רואה את הסיפור.
ü בשלב הבא, מדברים רק על ארתור! על מה ארתור כועס? למה קשה לו כל כך להירגע? למה כעס בכלל מאד? ממליצה מאד להישאר בכעס של ארתור, ולא לפרש לילד "גם אתה מתנהג כמו ארתור", זה מיד מצמצם את המרחב שבו הילד יכול להזדהות עם הגיבור.
ü כשהספר כבר מוכר בבית, הוא כבר חלק מהרפרטואר בספרייה הבייתית, והילד מחובר אל ארתור, ניתן לאמר בעדינות, לאחר התקף הזעם "אתה יודע, קודם היית קצת כמו ארתור הכועס…" או משהו בסגנון… שימו לב, לא בניסיון לגעור או לפגוע, אלא בשביל לשקף לילד איך הוא נראה באותו הזמן הקשה.
ü בזמן שהילד נראה רגוע, אפשר שוב להקריא לו את הסיפור ולשאול אותו איך זה להרגיש כמו ארתור, מה הוא חושב שיכול לעזור לארתור להירגע כשהוא כועס כל כך (ואולי אותם דברים יעזרו גם לך). תתפלאו איזה רעיונות יכולים לעלות- החל מחיבוק, כוס מים, עיון בתמונות של ספר, לשבת בחדר לבד, להתבונן באלבום תמונות. כל אלו אינם רעיונות ששלפתי זה עתה, אלא רעיונות שהגיעו מילדים, שהוריהם רק העזו לדבר איתם על ההתקף זעם שלהם.
ü בשלב המתקדם יותר, בזמן ההתפרצות להגיד "עכשיו אתה כמו ארתור, אולי נקרא ביחד את הספר ונראה איך אתה וארתור מרגישים… או שנעשה את מה שאמרת לי אתמול שעוזר לך להירגע…"
בסיכומו של דבר, כפי שציינתי בתחילה, התפרצויות של כעס וזעם הם מצבים קשים לילד, עוצמות ההרס שחווה הילד במהלך התפרצות שכזו, הן קשות לעיכול (בדומה לארתור שהרס בעצם הכל, ונשאר בודד בתוך ההרס, בלי להבין בכלל ממה התחילה ההתפרצות). חשוב לנטרל את הכעס והאכזבה שלנו כהורים מההתנהגות של הילד. זה לא אומר שלא צריך להתייחס בצורה ברורה ולהציב גבול ברור. לצד הצבת גבול עם מסר שההתנהגות הזו לא מקובלת בבית שלנו, יש להוסיף שבטח הכעס היה קשה גם בשבילך, ואנחנו רוצים לעזור לך בשביל שיהיה לך קל יותר להרגע בפעמים הבאות.
הכותבת היא עובדת סוציאלית קלינית ופסיכותרפיסטית, מטפלת רגשית בילדים ונוער ומדריכת הורים. מחברת ספר הילדים 'בארץ מפלצלצת' על פחדים בלילה.
אשמח לתגובות: mayabenshoshan@gmail.com