עשר שנים אחורה, אחרי לידת הרביעי שלי, החלו לחלחל לראשי מחשבות כפירה: "לא בא לי לחזור ל42 שעות טיפול במכון, 3 מטופלים לשעה, יומן מלא לחצי שנה מראש ,תכנון חופשות בהתאם ושכר? נו, יכולה יותר.
נכון, הצוות במכון הפיזיותרפיה שעבדתי בו, היה משובח, חברות נפש, גדלתי בו וצמחתי מקצועית ובכל זאת, לא עוד
אבי האהוב ז"ל עוד ניסה להניא אותי מהמעשה, אך לי כבר הספיק, 4 שדים קטנטנים בבית, פנטזתי על להיות בבית שחוזרים בצהריים, על אפשרות לקחת חופש ספונטני , על ניהול הזמן האישי שלי.
התפטרתי
מה עכשיו? איזה פחד.
קליניקה משלי? בכלל לא היה בסקופ, זה הכי במגרש של הגדולים ותכלס רציתי קצת חופש מלהיות מטפלת ולשמוע כל היום מה כואב להם.
אבל אני פיזיותרפיסטית, זו המהות שלי, בחרנו זו בזה, מה אעשה אם לא לטפל.
לשמחתי נודע לי על מכרז למשרת מעריכי בדיקות תלות של ביטוח לאומי, נשמע טוב- רק מדברים, אפשר להתלבש יפה, לא רק חלוק ולא כל היום על הרגלים, שכר מרנין והכי חשוב: אני קובעת כמה לעבוד.
התקבלתי, התחלתי, התמקצעתי, אבל מה? חסר. מצאתי עצמי יושבת מול קשישה מקסימה אחרי ניתוח החלפת ברך והידיים מדגדגות, כאילו נמשכות מעצמן לברך, רוצות להקל, לרפא, אופס, אני לא הפיזיותרפיסטית שלה, אני רק בודקת אותה.
לחזור לעבוד במכון של קופת חולים- לא בא בחשבון, קליניקה פרטית- עדיין מחוץ לסקופ.
מעון לבעלי מוגבלויות מחפשים מנהלת פיזיותרפיה: שעות גמישות, שכר סבבי, מגניב- עונה על הדרישות.
כמה שלמדתי שם, על נתינה אין סופית, הכרת הטוב וחמלה, היה לי קשה שם, מאוד, התאמצתי להחזיק עוד ועוד כי מגיע להם, אחרי שנתיים, עזבתי, שפטתי את עצמי על חוסר ההתמסרות, חשבתי שאם אני עוזבת אותם, אני לא באמת טובת לב ואכפתית. היום אני יודעת כי זה מה שהתאים והיה נכון עבורי.
למדתי וכן ילדי יודעים עד היום כי המילה "מפגר" היא מחוץ ללקסיקון, כי הם הכירו ושחקו עם בעלי פיגור שכלי.
שוב הידיים מדגדגות, צריכה לגעת.
בשנת 2003 שכבר הייתי פיזיותרפיסטית ותיקה, עשיתי קורס מקיף לטיפול ברצפת האגן- תחום שהיה בחיתוליו, התאהבתי בו והקמתי מרפאת רצפת האגן בשרותי בריאות כללית, אאוריקה, נחזיר אהבות קודמות, יש לי נישה.
אך לא ידעתי כי בזמן שישנתי, התחום שינה פניו והפך להיות הדבר החם הבא , התפתח וגדל. השתלמויות, קורסים, ימי עיון וכנסים, לומדת ומוכנה.
- קליניקה- יש
- ביטוח אחריות מקצועית- יש
- ציוד- יש
- מטופלות- אופס
איפה אותו יומן המלא חצי שנה מראש שהתלוננתי עליו? אני מטפלת, לא אשת מכירות ושיווק, אני לא טובה בזה, מאיפה מתחילים?
כמו כל מיומנות לומדים, קופצים למים, קצת מצליחים, הרבה נכשלים, מתקנים וממשיכים, עד שהיאוש נעשה יותר נוח והנה זה כבר לא כל כך נורא, אפילו קצת כיף.
רוצה לדעת עוד, לשווק, למכור, להפיץ את האור שלי, הכי טוב.
נתקלת בחברת פייסבוק שגילתה את האור וחייה השתנו מן הקצה אל הקצה ולא, היא לא לקחה כדור כחול ולא שתתה מיץ גזר, היא הצטרפה ל #דיגיטליות_בעסקים של #לאומי_עסקים ופוף, צמחו לה כנפיים.
אני רוצה גם, שולחת פרטים ושוכחת.
"אני שמחה לבשר לך כי התקבלת ל #saloonaschool" הלב קופץ, איזו הזדמנות, נראה לי כי השכמות שלי כבר החלו להצמיח פלומת כנף.
הולכת לצאת מאזור הנוחות שלי, לכתוב את עצמי לדעת ורוצה אתכן איתי, תומכות, אמתיות ומפדבקות.
