יש ימים כאלו שגורמים לי לתהות על עצם קיומי, על מיקומי בגלקסיה, ועל הדמויות שמקיפות אותי.
איזה יום עבר עלי! הקטן ליכלך, הבינוני הרטיב, בגדים בבית בכל מקום, וטיטולים, והילדים רעבים, והגדול מפטפט את עצמו לדעת בלי הפסקה.
והתינוקת שדורשת את שלה, הנסיכה הזו שחיכיתי לה כל כך הרבה זמן, ונפלה היום מכסא הבטיחות באוטו, כשביצעתי סיבוב.
ולקטן אבא גילה ציפורן חודרנית ברגל, שגרמה לזיהום גדול באצבע, ואני לא ראיתי ולא הרגשתי כלום! איך לא קלטתי שכואב לו?
אני בתוך המהומת אלוקים הזאת ומתחילה לתהות על הראשונות, למה התחתנתי? ועם מי? הגבר הזה שעומד לידי לא כל כך מוכר לי, באמת היה פעם האחד שלי?
הילדים האלה. אני סופרת ארבעה ילדים. כולם שלי. איך הצלחתי להביא אותם? והאם נכון עשיתי? אני באמת מתאימה,רוצה ויכולה לגדל אותם? לא בטוח.
והבית הזה, שמתלכלך כל הזמן, שמתבלגן כל הזמן, אני שונאת אותו. שונאת. באיזו משבצת אני ? באיזה חלק בפאזל? ואם אברח עכשיו לאי בודד, כמה נורא זה יהיה?
תמיד חזקה, תמיד חכמה, תמיד תומכת ומצחיקה, ועכשיו אני סוגרת את העיניים ובוכה, בלב שלי קמה צעקה גדולה. טקסט אסור, טקסט מותר, ולא איכפת לי מה יגידו, ומה יהיה מחר.