לפני מספר חודשים, כשלוטם היה אולי בן חודש, שכננו וסנדקו המקומי של הרך הנולד, כבר החל דואג לאביו של הילד, ורוקם לו דרך מילוט לכמה ימים מהבית, מהילדים ומהמחסור בשעות שינה.
השכן (מהנדס במקצועו), אמפטי כתמיד, או אם תרצו, סוציופאטי לעיתים, החל מתכנן את טיול ה"גברים" השנתי והפעם לסייגון.
ממש כמו ב"מלכות המדבר", נשמר היעד בסוד ונחשף רק כאשר היו בידי המהנדס כל הפרטים על: הטיסה (טייגר אייר במחיר מציאה של 170$ ראונד טריפ), המלון (קווליר במרכז העיר) המסלול (שיטוט בעיר, שינה מוקדמת מידי ערב להשלים לאורן את שעות השינה, טיול למנהרות ששימשו את הצבא המקומי בזמן המלחמה וחזרה מאוחרת הביתה בראשון בלילה) והרכב המשתתפים (המהנדס, השכן מהקומה הגבווה יותר והבעל, להלן "הגברים" או בשם הקוד האירוני שהם בחרו לעצמם "נערי סייגון").
החודשים עברו להם ביעף, לוטם כבר בן חמישה חודשים, והשלושה עלו הבוקר מוקדם וטסו להם לבירה הויאטנמית.
מיותר לציין שבחודשים הרבים שעברו לא חדל המהנדס (המתהדר בכינוי "סולל הדרך", ובמקרה שלו, דרך ללא מוצא) מלדבר על הכיבושים הצפויים לגברים בזירת נשות העיר או כדבריו: "הזונות הויאטנמיות". רבות נאמר על החריש שעומד להתבצע בשדות זרים (או במקרה שלנו, זרות).
אך בהכירנו את הבנים להם נישאנו, היה ברור כי מדובר בדיבורי סרק וכי השדה היחיד שיחרשו יהיה שדה בור. כמו כן היה ברור כי ה"חקלאים" ששלחנו משתמשים בקומביינים ישנים ולא מודעים בכלל להתפתחות האדירה שחלה בתחום החקלאות בשנים בהם נסעו מידי יום לעבודה בטרקטורים הישנים שלהם (מקווה שהמטאפורה ברורה, מוהנדיס). נראה כי במקום להנות מארץ זבת, חלב ודבש, אותה הבטיח להם המהנדס, הם יסתפקו בלקט פאה ושכחה….
בימים שקדמו לטיסה, המהנדס כבר עבד במרץ על הפוסט שלו, אותו הוא כמובן כתב לפני שבכלל היה ברור אם יתנו לחטיאר כמוהו להיכנס לויאטנם. הוא הקניט אותנו מידי בוקר ושלח ספוילרים לאוויר, טען שהוא מאמן את גופו לנסיעה, כאשר "גופו" במקרה דנן מתייחס לאצבע שלוחצת על הסנד באייפד, דיבר על אמצעי מניעה שלקח עימו (קונדום שנותר לו בכיס האחורי של איזה ג'ינס מכיתה י"ב, מה שמראה לנו על איזה טיפוס עקבי ופנטזיונרי הוא הנאשם, עוד משחר נעוריו) והכביר במילים על המעללים הליליים הצפויים לחבורה (לילה מתייחס לשעות שבין 19:00 – 21:00).
הבעל והשכן מהקומה הגבוהה נותרו מחוץ למשחק, והעדיפו לשמור על זכות השתיקה (ולא כי שתיקה היא הסכמה, פשוט כדי לא להביך את מארגן הטיולים שלהם).
השעה כעת 22:10 שעון סינגפור, 21:10 שעון סייגון והשלושה כולם כבר התקשרו הביתה בסקייפ וסימסו מהבוקר כמו ילדים טובים.
הם כעת ספונים בחדרם שבמלון (להזכירכם, זו שעת החדשות של "מבט" בארץ בסה"כ), אחרי שאכלו ב"קופי בין" (כי הרי אין טעם לטוס עד ויאטנם אם לא בשביל איזה אייס בלנד), רכשו מתנות לילדים ולנשים וטיילו קצת ברובעים הלא אדומים של העיר. כל אחד מהם כבר בבוקסר ובטי שרט שלו (מראה שלעצמו היה גורם לכל נערה ויאטנמית להסגיר עצמה מרצון לידי האמריקאים), והם מתכוננים לשינה נטולת הפרעות של ילדים בוכים ונשים שממרפקות אותם במטרה להפסיק את הנחרות שלהם.
"נערי סייגון" הולכים להם לישון. מתכוננים לעוד יום של כיבוש שדות האורז, מיקוח בשווקים על סחורה שהורו להם הנשים לקנות (ובמקרה של המהנדס – שעון קרטייה), ושיא הסיכון – ארוחת צהריים במסעדה מקומית.
כי בסוף היום כולנו יודעים (גם המהנדס- סולל ולא בונה) שדיבורים לחוד ומעשים לחוד ובשברגע האמת, הם החננות שלנו, שאנחנו אוהבות, הילדים הטובים ממגמת מחשבים, שיצאו לקרוע את העיר,אבל נרדמו בשמונה עם הפה פתוח והרוק שנוזל על הכרית.
לילה טוב,
מיס סייגון.
