שנכנסתי להמלצות ספרים וראיתי את הספר הזה הוא שבה את ליבי בחיצוניות שלו דווקא.
הכריכה הייתה נראית שובה לב- בחורה לבושה בבגדים בצבעי גלידה מחזיקה דף ועט ,קוראת מכתב שכתבו לה או שהיא כותבת לאחר. הכריכה ממש שבתה אותי והחלטתי שהספר הזה יכול להיות ספר שממש אני אתאהב בו, אך לא כך במציאות…
לא אגיד שהספר מאכזב אבל דיי שיעמם אותי בהתחלה עד שנסחפתי קצת לעלילה לא הרגשתי בו עניין. דווקא די מפוספס בעייני כי הרעיון בספר הוא מצוין ממש- וויליאם עובד כבלש למכתבים אבודים. הוא מנסה למצוא את הייעוד שלהם זה תפקידו בינתיים עד שיתחיל לכתוב ספר משלו. וויליאם ואשתו לא כול כך מסתדרים, מתקשרים ,הרבה אי הבנות בניהם. הוא מוצא ריגוש במכתבים אבודים שכותבת וינטר לאהובה המיסתורי וזה גורם לו למצוא את הייעוד של המכתבים יותר מכל מכתב אחר.
לעניות דעתי הספר כתוב בצורה לא נגישה כולכך לפחות לא בשבילי, הרבה תיאורים מיותרים (אפור יונה? (עמ' 51)), מילה גבוה שלא נמצאת במקום הנכון לה וכדומה דברים שדיי חירבו לי את הקריאה ושלא תבינו לא נכון אני אוהבת ממש תיאורים ומילים גבהות אבל כאילו המילים לא היו שזורות לי למשפטים שיתנו לי קריאה רצופה ומהנה. היו משפטים ששבו את ליבי אבל לא הרבה. בתקציר הספר מאחור רשום "שאם אהבתם את המסע הבלתי סביר ואת ללכת בדרכך ודאי תאהבו את הספר הנוסטלגי של הלן קאלן." אז למי שכתב את זה אהבתי את ללכת בדרכך אבל את זה דיי פחות. הרעיון מדהים בעיני בכלל בלש למכתבים אבודים זה גאוני אבל משהו בו התפספס לי. אולי היה צריך לשדרג אותו לבלש למסרונים אבודים בדור שלנו.
ספר נחמד לא יותר מזה , הייתי רוצה לקרוא אותו בתרגום אחר אם היה.
