לפעמים, לפעמים אני כותבת בראש ואני עוברת ומנסרת, ומנסחת ומשפצת שוב ושוב וחושבת אם אתה משתלב לי לתוך הפיסקה הנכונה , בשורה הנכונה ואם כאן אתה מבין שהמשמעות של המילה היא בעצם לא המילה עצמה אלא השקיפות שלה – ולפתע……..טלטלה אוחזת בי ואני יודעת שהכתיבה הזו היא בראש, היא כתיבה שאתה לא תקבל אותה, אתה תקבל כתיבה אחרת – אבל אני סומכת עלייך, כי אני יודעת שאתה קורא בין השורות, כי שם אני כותבת באמת.
אולי זו דרכך להתמודד עם הטקסטים הלא כתובים, עם אלה שקראת בין השורות וקל לך יותר להוציא אותם מהסיסטם שלך או לשים אותם בסימן שאלה- כי הם עלולים להיות באמת דוחים , לא מדוייקים, שקריים -ואני באמת לא יכולה לכתוב בין השורות אחרת, או בימים של גשם שהטיפות שאתה אוסף ועוטף בהן אותי – אני עטופה בה בשקיפות הזו, – אני כתבתי בשורות את מה שרציתי ובין השורות מצאת את מה שהיא ראיתי והרגשתי, כמו במבחנה, אתה רואה את הצבע במבחנה אחת, וצבע אחר במבחנה אחרת…אבל אתה רואה בדמיון את מה שבעצם העין לא שוזפת את הצבע שבורא התהליך, אתה תראה את התהליך רק אם תבקש , רק אם תעשה פעולה מכוונת, וכמו עם הצבע – אתה מרפה…אתה יודע שאילו היית רוצה לראות את התוצאה הסופית היית בוחר לערב את שתי המבחנות, גם בנשמה שלי אתה לא מתערב, אתה לא נכנס ולא מכוון, ולא נוגע ולא בועט ולא אומר ולא שורט, אתה עומד בצד ומתבונן ומקשיב.
השקט שלי, השקט שאני משדרת והמילים שאתה קורא – הן סיפור אחר ממה שאני מספרת לך בין המילים וגם הוא אמיתי לא פחות, הוא מצחיק, עצוב, ציני , מחוייך, מתגעגע – הסיפור האמיתי, אותו סיפור שאתה בולע, אתה יודע ומרגיש שהמילים משחקות לי על הלשון, הן מתגלגלות בצורת אותיות ואני מכוונת אותן כמו גולות ויוצרת מהן מילים ואני לפעמים עוצרת כדי לברוא את המילה עצמה, בדיוק כמו חומר ביד היוצר.
לפעמים אני עוצרת, אתה מרגיש שעצרתי בתוך הקטע שאתה קורא, אתה מרגיש שעצרתי והרגשתי שצריך לעצור כאן ולהתבונן על המילים ולגלוש לתוכן, וגלשתי והרגשתי שצריך להמשיך לעסות את המילים , לעשות להן מאסג' ולכווצץ' אותן ולהפוך אותן לעיסה שאני אלוש אותה – כזו שאולי תטלטל אותך ואולי כזו שתרגיש אותי משייטת בין הנימים שבליבך.
אבל לא רציתי שתעשה עם המילים האלה, המילים שלא כתבתי וקראת בנשמה, לא רציתי כלום – לא רציתי להשבע ולהוכיח שוב, אני הייתי כבר בסרט ההוא, חשבתי שתוכם של הדברים – הם מה שאני ראיתי, אמרתי, חוויתי, רציתי לכתוב את עצמי לדעת, אני ידעתי שאני כותבת לך, ואתה תקרא שני סיפורים את זה שכתבתי בדיו, שהקלדתי במחשב ואת זה שכתוב בדם ליבי בין השורות.
אני לא רציתי לחזור למקומות של חובת ההוכחה או בגללי זה קרה….את הדמעות שאני לא נתתי לאף אחד לגעת בהן, ולכן אני בחרתי לכתוב אותן שם – אני כתבתי אותן שם כדי שאף אחד לא יקרא – לא רציתי שעינו של אף אחד תשזוף אותן ותלטף ותחבק אותן,חוץ ממך- אני בחרתי בך וידעתי שתשכיל לקרוא את מה שלא כתוב, רציתי שאתה תרגיש אותן, אני
לא רציתי יותר, אני רציתי להעביר אלייך את המשקל, לדעת שאני לא מרגישה אותן. אי אפשר לגעת בי, אף אחד לא יעבור וייגע. אתה הרי תרגיש אותן, את המילים ואותי בצלמך ובדמותך, ואני אפנה מקום בליבי, בניתי שם חומה – כזו שלא תחדור חזרה את האותיות והמילים , אותן גולות שגלגלתי על הלשון החוצה ואתה קיבלת אותן, אותן גולות לא הגיעו במלואן, אתה הרי יודע, טבען שחלק יילך לאיבוד ולא יגיע אלייך.
כתבתי בדיוק כמו שאני הולכת לאיבוד. פתאום אתה מבין שלא סתם השתמשתי במילים כמו שאנשים משתמשים בהם ככלי – השתמשתי בהן כדי לחיות, כדי לשרוד, אבל אני לא רוצה לשרוד בחוצות – אני רוצה לשרוד אצלי ואצלך, אני הולכת לאיבוד בין המילים, אני מתאבדת ביניהן ומאבדת את עצמי לדעת בין המילים. אתה יודע את זה. אתה יודע שאני מתאבדת בין המילים וזה טוב לי. טוב לי השחרור הזה מהמילים שדוקרות, לא פעם אחת לא מרגישה, ואתה רק יכול להתבונן ולהושיט יד ולנסות לעטוף לפחות את המילים , אבל אני באמת רציתי לפדות אותן מהנשמה הקרועה……
המילים כל כך כתובות ואתה מנסה לייצר סיפור חדש, לברוא סיפור שיקים אותי אחרת. את אותן אותיות ומילים שנשזרות מביניהן…….ואלה הדמעות – ואתה נמצא שם בין השורות – בשקט שלך, ובמילים שלך שלפעמים ספורות וכתובות ולפעמים הן כתובות בין השורות…..ואני מרגישה אותן, דווקא אותן, למרות שאתה לפעמים תוהה……אתה הבטחון שלי, אתה העוגן המוסרי והפיזי שלי – אתה המגדלור …..לפחות את זה אתה קורא עם המון סימני שאלה שאתה קורא מהלב, אלה שכתובות לך בין השורות.
אולי זו דרכך להתמודד עם הטקסטים הלא כתובים, עם אלה שקראת בין השורות וקל לך יותר להוציא אותם מהסיסטם שלך או לשים אותם בסימן שאלה- כי הם עלולים להיות באמת דוחים , לא מדוייקים, שקריים -ואני באמת לא יכולה לכתוב בין השורות אחרת, או בימים של גשם שהטיפות שאתה אוסף ועוטף בהן אותי – אני עטופה בה בשקיפות הזו, – אני כתבתי בשורות את מה שרציתי ובין השורות מצאת את מה שהיא ראיתי והרגשתי, כמו במבחנה, אתה רואה את הצבע במבחנה אחת, וצבע אחר במבחנה אחרת…אבל אתה רואה בדמיון את מה שבעצם העין לא שוזפת את הצבע שבורא התהליך, אתה תראה את התהליך רק אם תבקש , רק אם תעשה פעולה מכוונת, וכמו עם הצבע – אתה מרפה…אתה יודע שאילו היית רוצה לראות את התוצאה הסופית היית בוחר לערב את שתי המבחנות, גם בנשמה שלי אתה לא מתערב, אתה לא נכנס ולא מכוון, ולא נוגע ולא בועט ולא אומר ולא שורט, אתה עומד בצד ומתבונן ומקשיב.
השקט שלי, השקט שאני משדרת והמילים שאתה קורא – הן סיפור אחר ממה שאני מספרת לך בין המילים וגם הוא אמיתי לא פחות, הוא מצחיק, עצוב, ציני , מחוייך, מתגעגע – הסיפור האמיתי, אותו סיפור שאתה בולע, אתה יודע ומרגיש שהמילים משחקות לי על הלשון, הן מתגלגלות בצורת אותיות ואני מכוונת אותן כמו גולות ויוצרת מהן מילים ואני לפעמים עוצרת כדי לברוא את המילה עצמה, בדיוק כמו חומר ביד היוצר.
לפעמים אני עוצרת, אתה מרגיש שעצרתי בתוך הקטע שאתה קורא, אתה מרגיש שעצרתי והרגשתי שצריך לעצור כאן ולהתבונן על המילים ולגלוש לתוכן, וגלשתי והרגשתי שצריך להמשיך לעסות את המילים , לעשות להן מאסג' ולכווצץ' אותן ולהפוך אותן לעיסה שאני אלוש אותה – כזו שאולי תטלטל אותך ואולי כזו שתרגיש אותי משייטת בין הנימים שבליבך.
אבל לא רציתי שתעשה עם המילים האלה, המילים שלא כתבתי וקראת בנשמה, לא רציתי כלום – לא רציתי להשבע ולהוכיח שוב, אני הייתי כבר בסרט ההוא, חשבתי שתוכם של הדברים – הם מה שאני ראיתי, אמרתי, חוויתי, רציתי לכתוב את עצמי לדעת, אני ידעתי שאני כותבת לך, ואתה תקרא שני סיפורים את זה שכתבתי בדיו, שהקלדתי במחשב ואת זה שכתוב בדם ליבי בין השורות.
אני לא רציתי לחזור למקומות של חובת ההוכחה או בגללי זה קרה….את הדמעות שאני לא נתתי לאף אחד לגעת בהן, ולכן אני בחרתי לכתוב אותן שם – אני כתבתי אותן שם כדי שאף אחד לא יקרא – לא רציתי שעינו של אף אחד תשזוף אותן ותלטף ותחבק אותן,חוץ ממך- אני בחרתי בך וידעתי שתשכיל לקרוא את מה שלא כתוב, רציתי שאתה תרגיש אותן, אני
לא רציתי יותר, אני רציתי להעביר אלייך את המשקל, לדעת שאני לא מרגישה אותן. אי אפשר לגעת בי, אף אחד לא יעבור וייגע. אתה הרי תרגיש אותן, את המילים ואותי בצלמך ובדמותך, ואני אפנה מקום בליבי, בניתי שם חומה – כזו שלא תחדור חזרה את האותיות והמילים , אותן גולות שגלגלתי על הלשון החוצה ואתה קיבלת אותן, אותן גולות לא הגיעו במלואן, אתה הרי יודע, טבען שחלק יילך לאיבוד ולא יגיע אלייך.
כתבתי בדיוק כמו שאני הולכת לאיבוד. פתאום אתה מבין שלא סתם השתמשתי במילים כמו שאנשים משתמשים בהם ככלי – השתמשתי בהן כדי לחיות, כדי לשרוד, אבל אני לא רוצה לשרוד בחוצות – אני רוצה לשרוד אצלי ואצלך, אני הולכת לאיבוד בין המילים, אני מתאבדת ביניהן ומאבדת את עצמי לדעת בין המילים. אתה יודע את זה. אתה יודע שאני מתאבדת בין המילים וזה טוב לי. טוב לי השחרור הזה מהמילים שדוקרות, לא פעם אחת לא מרגישה, ואתה רק יכול להתבונן ולהושיט יד ולנסות לעטוף לפחות את המילים , אבל אני באמת רציתי לפדות אותן מהנשמה הקרועה……
המילים כל כך כתובות ואתה מנסה לייצר סיפור חדש, לברוא סיפור שיקים אותי אחרת. את אותן אותיות ומילים שנשזרות מביניהן…….ואלה הדמעות – ואתה נמצא שם בין השורות – בשקט שלך, ובמילים שלך שלפעמים ספורות וכתובות ולפעמים הן כתובות בין השורות…..ואני מרגישה אותן, דווקא אותן, למרות שאתה לפעמים תוהה……אתה הבטחון שלי, אתה העוגן המוסרי והפיזי שלי – אתה המגדלור …..לפחות את זה אתה קורא עם המון סימני שאלה שאתה קורא מהלב, אלה שכתובות לך בין השורות.