"מילים כעת" הוא ספר השירה השני של אידה צורית. קדם לו "צל הזמן" (עולם חדש 2014).
בספר זה המשוררת מתארת את חויותיה ותחושותיה בצורה סיפורית וציורית, רוויה במילים המהלכות קסם על הקורא. היא מתארת את כאב האובדן שחוותה, את תחושת ההזדקנות, שבה היא חיה- מתה, את ההתפכחות שמגיעה עם תובנות הגיל והחיפוש אחר המהות והמשמעות של החיים.
אידה כותבת בשיריה על כאב האובדן של בן הזוג.
מתוך "לאט לאט צעדו הואט":
"ואני, שלוויתי תמיד את האיש שאיתי
בחיי- חייו, בגופו, ברוחו,
ככוכב המלווה את ירחו
או כצל המלווה את בעליו,
קוראת לא! זועקת חמס!
מטיחה בטבע המתעלל בברואיו,
אך עודי מתפללת בכל מאודי
כי שבע ייפול צדיק וקם.
איכה אדם?"
מתוך "סף ההכרה":
"וכעת, כשאני חיה- מתה,
חפה מהזיות, ממילים, ממראות,
האם אהובי חולם מראות מעבר להיות?
האם הוא רואה קולות?
וכשנמחק כליל הזיכרון,
ממה נשזרת הזהות? ממה נימי החזיונות?
הזדהר נא אלי ממקום שהנך,
עוד מעט- קט ואני איתך."
המשוררת מתארת את הזקנה שבאה ומביאה יחד איתה פחדים וחששות.
"המסילה הגיעה אל סופה
ואני נטשתי את חיי, את גילי, יצאתי מהתחנה,
ועכשיו אני בעמדת המתנה,
מביטה באור הנמוג, מאזינה לרוח המאוששת
בין ענפי הצפצפה, הגבעולים, העלים,
כפות התמרים בנענוע אתרוג,
נושאת עיני לשמים לראות
אם הירח מתמלא או מתקצר,
אם יום או ערב או לילה,
אם מחוגי העולם מורים על חודש, שנה,
על שער כניסה- יציאה,
והלכתי לחפש מה נותר מאפר הייאוש,
מפחד הכלום,
מן הכלום בשברי משפטים שאבדו,
שטבעו או נקברו במפולת, בין הכלים,
חפצים משומשים שנאגרו עם השנים…"
"זו שבמראה מנסה בשארית חייה לכפר, להשתפר,
לשאת מבט ללא מורא אל בבואות עברה שמעבר למראה,
צל צורף שנים, שובל מראות שהתבלה,
סרח עודף, טלאי סוד שפחד להסתבך בו ולמעוד,
כי אז, איך תמצא בה את הכוח לשנות להיטיב,
לחיות- עוד?"
"…האם אות הוא שפג זמני?
שבאה עתי להיסחף, לא נספגת,
חזרה אל חוליתי
ולהיטמע באדמה לא לי, באין אחי עמי?"
המשוררת מחפשת אחר המהות והמשמעות של החיים. ממרום הגיל, מגיעה הבינה ואיתה ההתפכחות וההבנה.
בשיריה אלו, ניתן למצוא שוב ושוב את החיפוש אחר "אבן החכמים".
"מה אני מחפשת עוד את אבן החכמים
בחצר האחורית של ימים חומקים,
מתאבלת על יום ועוד יום,
עדי שקר משוחדים לאמת חיים סתמיים,
תועים, צועים ברוח עועים,
מכים על פחים, פתחי מילוט סתומים,
בציפיות כזב, נדרים, גישושי שווא אבודים,
שחזורי אמירות בלות, תפלות,
מה אני מחפשת בלי להרפות
עוד ועוד ועוד"
אידה בשיריה נוגעת בכאב הבדידות.
"אני עומד במעגל האור ומצילה בידי על עיני.
אני מביטה בדחילו סביבי:
מי יבוא לרקוד איתי, שנולדתי לפניך חסרה
ומתראה כאילו?
אך כשלא הגיע איש או הד
ומישהו לחש: ברוך השורד,
זזתי לצד ולצל ולקור, אל הכוך שממנו הזדחלתי,
ובעודי מייחלת לחסד האל,
אני מהמרת על הקושיה ההקש,
איך קרה שבאשת צללים אחת דלה,
נפער בו החסר הגדול,
שחללו מתרחב ומחלחל,
ומאפס חומר הוא מתמלא ברוח עועים,
עד כי כל הווה נפסד אצלה מהתחלה,
ומה הבעיה איתי,
שאין לי מילוי אלא מחוליתי.
מה נורא המקום הזה
של הלבד"
המשוררת כותבת ערעורים על מוות.
"…עד שנטרפים, אבוי, הקלפים
ויד נעלמה מורידה את הקרונות מן הפסים,
אורם נחשך, וטרח-
הם מתנפצים אל הסלעים, על המסילה,
נוטים על צד, מתגלגלים במדרון,
קרון אחר קרון אחר קרון,
שוקעים הפוכים באדמה, דם לא נשפך,
ורק הקופסה השחורה שנותרה בידי המלאכים,
מעידה כי אי פעם, אי שמה,
רוח באדם הזה קמה"
חלק משיריה הם שירים סיפוריים, שחלקם אף אורכים כמה עמודים. למשל, בשירה "אלה תולדות" צורית כותבת שיר סיכום על חייה. ובשיר "רומיאו וז'ולייט", מסופר על רומן בין תוכיה ששמה סופיה לבעלים שלה. רומן עם סוף טרגי, בו הבעלים מת בחוסר שפיות, ערום, מנוקר בכל גופו בתוך כלוב ענק והתוכיה חנוקה בחיקו.
בשירה "מילים כעת", שעל שם שיר זה הספר, אידה מתארת את מהות שיריה, המורכבות ממילים המפרישות אותה מעצמה. הם התת מודע שלה הקורם עור וגידים על הכתב בצורת מילים.
"בכל לילה אני טסה בכדור פורח להגיע אל מחוז ההירדמות,
משליכה במעופי מחשבות תועות,
גבישי מילים חוצצים ביני לביני, מפרידים אותי מעצמי,
תעתועי מילים מופרכות, הרהורים נקטעים באיבם,
מסתתרים בנקיקי שרעפים, עטופי חלומות,
וחוזרים להתחפר בי (בי?) כורים בור בין אני לביני…"
מאחלת לכם קריאה מהנה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
