ספר זה הוא בעצם סוג של מאמר ארוך וערוך. זהו גילוי דעת מאת ד"ר יהודית פויאר. היא כותבת גילוי דעת על תהליך היסטורי/ פוליטי/ סוציולוגי סביב סוגיית ניצולי השואה בארץ. היא סוקרת תהליכים היסטוריים ופוליטיים שהתרחשו מאז 1945 ועד היום. היא מעלה שאלות , תהיות והאשמות. ספר זה נוגע בערכים שלנו כמדינה, על איזה תשתית היא הוקמה ולאן פניה מועדות.
החשיבות של גילוי דעת זה אינו רק בסוגיית הניצולים, אל בכולנו. מה אנו מצפים מהמדינה שלנו, לאילו ערכים אנחנו שואפים?
לטענת ד"ר יהודית פויאר,ניצולי שואה ציונים שעלו ארצה כילדים ונערים עד 1953 מקבלים לידיהם רק כשליש מהפיצויים מגרמניה, לעומת ניצולים בכל מקום אחר בעולם שלא מהרו לבוא ארצה אחרי השואה, ומקבלים את כל הפיצויים שלהם מגרמניה ישר לחשבון הבנק הפרטי שלהם- מה שמאפשר להם לחיות ברמה ובאיכות חיים גבוהה יותר מהניצולים בארץ.
אנשים אלו חיים בהרגשה שאחרי שהצליחו לשרוד את התופת והגיעו סוף סוף הביתה- לישראל, לא זו בלבד שמקפחים אותם מבחינה כספית, אלא גרוע מכך, הם חיים בתחושה שהאחים שלהם בארצם רימו אותם.
יתרה מזאת, תרומתם המכרעת של הניצולים למדינה- מלבד "הנדוניה" הנכבדה שהם נאלצו לתרום לאוצר- מוסתרת מרוב אזרחינו. בכך, פרק חשוב בהיסטוריה של ישראל המודרנית עלול להישמט ולהיעלם מן הדימוי הלאומי שלנו.
כיום,אנשי ציבור בכירים מקפידים לשמר כל פיסת עדות על אודות הזוועות הבלתי אנושיות של השואה, ובו בזמן הם מחרימים את כספם של אלה שחוו את אותם הזוועות על בשרם. האם יותר חשוב להשקיע בזיכרון? או אולי לאפשר לאחרוני הניצולים חיי רווחה?
כנראה, שחלק מאנשינו חושבים שהזיכרון חשוב יותר…
ספר זה לא ארוך,127 עמודים, למי שנושא זה חשוב וקרוב ללבו, מוזמן לקרוא את גילוי הדעת המלא.
XOXO
אחת שיודעת 😉
