מיומנה של מאפרת

בניסיון להבין מה עושים עכשיו, גלגלי מוחה רצים ומשתוללים כמו מגיבים למוסיקת טראנס מטורפת.
בינתיים תיק הגב כבר נזל ונזל והגיע למרפק.
בניסיון מסורבל להחזירו למקומו, תוך קפיצה לא אתלטית בכלל על עקב שמאל, עקב ימין לא עמד בעומס והחליט להרפות ולהתפטר.
כך מצאה עצמה מגולגלת לצד מזוודתה, השוקלת כמו בחזרה ממסע קניות בפריימארק, על רצפת הכניסה.
מחשבותיה נדדו. אולי איזה סלפי רצפה קטן? לפתע צדה בזווית עינה חצי סיגריה זרוקה. נו די. לא הגיוני שאקח סיגריה מהרצפה,
אמרה בעודה מתיישבת ומנסה למצוא את המצית.

.

.

צלצול טלפון חזק מעיף את מחשבותיה למקום אחר. צלצול נוסף מחזיר אותה למציאות. שיט. זאת הכלה.

הלו?  היייי מתוקהההה! כן הגעתי! אולי יש מישהו שיכול לרדת לעזור? לא נורא בכלל. אני אסתדר:) כבר עולה.
הטלפון צונח על הרצפה כמו מתייאש יחד איתה.
יש פה מישהו?  דלת הדירה הקרובה נפתחה ומתוכה הגיחה יצורה חמודה.
צריכה עזרה? ספק גרגרה ספק נהמה.
בעודן עולות במדרגות (אחת עולה, השניה מדדה בעקבותיה) היא חושבת לעצמה מחשבות קיומיות ברומו של עולם.
למה באתי עם עקבים? שוב.
בטח נישבר הקונסילר שבמזוודה.

אוף, למדרגות האלה יש סוף?
האם נשימה זה דבר שחוזר?
האם הריח המוזר זה ממני? אולי ממנה? או בכל זאת ממני?
בקצה המדרגות הניחה היצורה את המזוודה על הארץ, בעוד פיה שלה מייצר מילות תודה מבולבלות בין שאיפה לנשיפה, תוך ספיגת זיעה ממקומות שלא ידעה שמייצרים זיעה בכלל.
עם מזוודתה ביד אחת ותיק על הגב היא מסדרת יציבתה, לוקחת נשימה ולוחצת על הפעמון.

המשך יבוא…

.

[youtube qIT8bpsOOYQ nolink]

.

זה היה יום בחיי… כמעט:)

.

מוזמנים לבקר אותי בנמאס לי מהקוקו

.

אוהבת, אני