אז זה הגיע.. קצת אחרי החתונה (טפו טפו) התחלתי להיות עצבנית. לא סתם עצבנית. ממש עצבנית. עצבנית ברמת הצבע אדום לא. כדאי. להתקרב. אליי.
לא הבנתי מה קורה ולמה אני מרגישה ככה,כאילו מפלצת השתלטה לי על הגוף..
ואז, זה קרה, המחזור מאחר,בדיקת הריון-יוצאת שלילית אבל אני מכירה את הגוף שלי ומבינה שזה לא הגיוני..
עוד בדיקה יום למחרת, שוב שלילי,שוב מסרבת להאמין למקלון הטפשון והולכת לבקש הפנייה לבדיקות דם. כל היום אני על קוצים ואז סוף סוף הודעה באפליקציה-תוצאות בדיקות מעבדה. אני פותחת את התשובות וקוראת סינית. לא, לא יקלו עלינו ויכתבו שלילי או חיובי.הייתי בקניון עם אמא שלי ופשוט עזבתי הכל ונסעתי למרפאת נשים. מזל טוב-את בהריון!חיוך ענקק על הפנים.
זה כבר לא עצבים- זה הורמונים. אני הורמונלית, יש תירוץ. אני לא רעבה-אני הורמונלית. אני לא עצובה אני הורמונלית, אני לא בלתי נסבלת אני הורמונלית..טוב הבנתם את הפרינציפ..
אז בשיא ההתרגשות (בכל זאת הריון ראשון) אני מספרת לבעלי שיחיה ושנינו לא מאמינים לא מעקלים,שמחים, נרגשים וגם קצת מפחדים, לא יודעים לקראת מה אנחנו הולכים..
יש קטע כזה שברגע שאת מגלה שאת בהריון את בטוחה שכל העולם יודע ואת הופכת להיות מינימום חוש חש הבלש- מחברת כל מבט או מילה של מישהו ומנסה להבין אם הוא יודע או לא, מצליבה ראיות ובודקת מי החשודים העיקריים בהדלפה. ברוב המקרים את מגלה שטעית ואת כנראה-ניחשתם נכון-הורמונלית וזה גורם לך להזות דברים..
כמובן שקיבלתי מלא עצות מאמהות צעירות, מסבתות מדודים וגם מאנשים ברחוב, שמעתי סיפורי לידה שגרמו לי לא לישון בלילה ושמעתי על כמה אני אתגעגע לתקופה שבה יכולתי לישון יותר משעתיים רצוף..אז קודם כל בואו נעשה סדר, הריוניות יקרות, אם אתן לא רוצות לשמוע סיפורי גבורה של אמהות שילדו ולא רוצות לשמוע פניני חכמה שילחיצו אתכן עוד לפני שבכלל הבנתן מה קורה לכן-זה ממש בסדר להגיד תודה, אבל לא תודה!
אחרי שהתרגלתי לרעיון שאני בהריון התחלתי להילחץ..אני הקונטרול פריק שחייבת לדעת בדיוק מה הולך לקרות- עם תכניות לעשור קדימה, בפעם הראשונה בחיי לא יודעת לקראת מה אני הולכת..אין לי שליטה. אין לי מושג מה הולך לקרות,איזה כאב אני הולכת לחוות איך תיראה הלידה ואיך היא תעבור..הבנתי שהדרך היחידה להרגיע את הפחד שלי היא חקירה. ידע כמה שיותר ידע, ידע זה כוח. התחלתי לקרוא המון על לידות, מה קורה לגוף במהלך ההריון מה קורה לו בלידה אילו תסריטים יכולים להיות בחדר לידה, קראתי על לידות טבעיות,מכשירניות,קיסרי אפידורל,מה עושים שיש ציר,איך מרגישים ירידת מים וככה הגעתי לשיטה שנקראת היפנוברתינג והלכתי לעשות קורס הכנה ללידה ברוח ההיפנו.
קסם לי הרעיון של לידה טבעית ללא אפידורל, אהבתי להקשיב למדריכה (דנה סיני המהממת) שאמרה שצירים הם בעצם גלים שמקרבים אותנו אל התינוק שלנו ושאנחנו צריכות לנסות לשחרר ולחבק את הכאב להיכנס לסוג של הרפיה ומדיטציה, אהבתי את ההקבלה ללידה של חיות בטבע וללידה בתרבויות רחוקות. גם ככה אני בחוויה של חוסר שליטה ובהיפנו עוד מבקשים בכלל להרפות ולתת לגוף לעשות את שלו..אמא'לה. ובכל זאת משהו בזה נראה לי נכון..
בזכות ההיפנו הבנתי איך הייתי רוצה שתיראה הלידה שלי ולא פחות חשוב איך הייתי רוצה שתיראה הקבלת פנים של הבייבי שלי בעולם הזה.
לפני שאספר לכן על אפס הפרדה רק אומר שבשעה טובה הגיע הרגע שלי ללדת
צרחתי לשמיים מכאבים(לא ממש חיבקתי את הכאב יותר מחצתי לבעלי את היד עד שיו למחרת היא נתפסה לי מהעצמה) ובסוף התאפסתי על עצמי וילדתי ללא אפידורל.
אז בואו נדבר קצת על אפס הפרדה או בשמו הפחות פופולרי-אפס שעות שינה (סתם,לא באמת). בתכלס המשמעות של זה זה שמהרגע שהתינוק נולד הוא נשאר עם ההורים שלו, לא הולך לתינוקייה ומבצע את כל הבדיקות יחד עם ההורים שלו.
ברגע שהתעמקתי בנושא הבנתי שבעיניי זה הדבר הכי נכון וטבעי שיש! הרי הבאתי חיים חדשים לעולם,הוא שלי! הוא היה מחובר אליי עד לפני שניות אחדות בחבל הטבור, נמצא בתוך הגוף שלי,ברחם שלי, מוזן ממה שאני אוכלת, בטמפרטורה חמימה, עם רעשים נעימים של הגוף, עטוף כולו באהבה ופתאום בבת אחת הוא יוצא מתוכי, חותכים לו את חבל הטבור פתאום אור חזק ולבן, מזגן קר, ידיים זרות מגע של בד קר ודומם, ישר שקילה, רחיצה..האם לזה הוא ציפה? האם ככה הטבע רצה? בעיניי לא. לא לאמא ולא לתינוק. אישה אחרי לידה צריכה להרגיש את התינוק שלה. את התינוק שהיה בתוכה במשך תשעה חודשים. והוא צריך אותה. צריך אותה יותר מכל שקילה ורחיצה. צריך את המגע שלה, את החום גוף שלה את העור שלה,ולא את המגע של הבד. לידה זה אירוע טראומטי, לטוב ולרע ,לאמא ולתינוק. על התינוק במהלך הלידה מופעל לחץ עצום!
לכן הבחירה הטבעית עבורי הייתה שברגע שהוא יוצא מהבטן וראינו שהוא בריא ושלם שישימו אותו עליי,על הבטן שלי,החום גוף שלי יאזן את שלו. לא מנורת חימום,פעימות הלב שלי ירגיעו אותו, יזכירו לו שהוא מוגן והוא במקום מוכר ובטוח הקול שלי ילטף אותו והגוף שלי יזין אותו. והחוויה הזאת לא משתווה לשום דבר אחר בעולם. כן זה הלם וכן הגוף מותש וכואב וכן ההורמונים עדיין משתוללים אבל לי ולו זה היה הכי נכון. מאותו רגע של הלידה ועד היום התינוק שלי איתי. לא רציתי להשים אותו בתינוקייה. לא חלילה כי האחיות לא מקצועיות או כי אני לא סומכת עליהן אלא מההבנה הפשוטה שאני רוצה להיות זאת שמטפלת בו. אני רוצה להעניק לו את התחושה הכי טובה. לא רוצה שישכב במשך שעות בתוך עריסה מפלסטיק וכשהוא בוכה יתנו לו מי סוכר. לא רציתי שהוא לא יחווה הרבה מגע של גוף, מגע אוהב חיי ומלטף (האחיות לא אשמות הן מדהימות אבל לא יכולות לתת מענה ל כל כך הרבה ילדים בו זמנית). לא רוצה שיחליפו לו חיתול בזמנים מסוימים. אני רוצה להיות שם לידו קשובה לו ולצרכים שלו. אני רוצה להיות לידו כשהרופאים בודקים אותו ואני רוצה להיות לידו שהוא הולך לישון ומתעורר. אני חושבת שמעבר לזה שידעתי שאני עושה עבורו את מה שאני חושבת שהכי נכון וטוב לו, עשיתי את מה שהיה הכי נכון וטוב עבורי!
הגוף שלי והנפש שלי היו צריכות אותו לידי, הרי הוא חלק ממני לא הצלחתי לדמיין שהוא יהיה רחוק ממני. נכון ישנים פחות ויש רגעים שהם יותר קשים אבל זה כל כך שווה את זה.
את כל ההכנה שעשיתי ואת כל הידע שצברתי בנושא לקחתי מאתר מדהים!! שנקרא אפס הפרדה. יש לאתר גם קבוצה בפייסבוק והבנות שמתפעלות את זה פשוט עושות עבודת קודש.
כתבתי לכן כאן ממש על קצה המזלג ויש עוד כל כך הרבה דברים שלקחתי מהקבוצה ושיישמתי אותם בפועל כמו למשל איך להקל לתינוק על הכאב, מה להביא ללידה באפס הפרדה , מה הזכויות שלי ושל התינוק טבלה שמשווה בין בתי החולים והתנאים שהם נותנים לאמהות שבחרו באפס הפרדה וכו'. ממליצה בחום להיכנס לקבוצה שלהן בפייסבוק.
אז בשורה התחתונה, מה שבעיניי היה הכי חשוב:
אחרי הלידה- לבקש ישר מגע של עור לעור לפחות של שעה (אם האמא לא יכולה אז האבא או המלווה הנוסף)
בדיקות רק בנוכחות האם/אב/מלווה ואם אפשר שהתינוק על גוף המלווה
וכמובן לא להתבייש לעמוד על הזכויות שלנו ושל התינוק אחרי הלידה.
מקווה ששפכתי קצת אור על הנושא והכי חשוב לידה קלה ובידיים מלאות:)
*חשוב לי להדגיש שאני ממש לא מעבירה ביקרות על האחיות או הרופאים. אני חושבת שהם עושים עבודה מדהימה ולא פשוטה בכלל. שהם עובדים ימים כלילות ובעומס ולחץ אדירים. ואני כמובן לא מבקרת אמהות שמחליטות אחרת. שבוחרות לנוח אחרי הלידה ולהשים את התינוק בתינוקייה. אני מספרת על החוויה שלי ומה הרגיש לי הכי טבעי ונכון עבורי.
