אומרים שכיפור הוא זמן טוב לחשבון נפש, אבל יד על הלב אני כבר כמעט שנתיים בחשבון הנפש הזה ולא עושה רושם שהוא בדרך להיגמר בקרוב. אז חשבתי לעצמי שאולי יהיה רעיון טוב לתעד את העניין, קודם כל עבור עצמי ואולי גם יהיו אחרים שימצאו בזה עניין. קצת שיעורי בית הובילו אותי למקום ההגיוני ביותר לאפסן את הבלוג והנה אני כאן, תוהה איך מתחילים. נראה לי שכמו בכל פגישה ראשונה מתבקשת היכרות לא? אז מי אני? מהצד רואים אשה מאורגנת, מאופסת, יש אומרים דעתנית, שעשתה כמה וכמה שינויים מקצועיים בחייה, אבל מעבר לזה חיה "לפי הספר". בגרויות, צבא, טיול, תואר ראשון, חתונה, תואר שני, ילדים, קריירה. אז איפה בעצם התחיל החיפוש? הבחירה בטוב? שאלה מצוינת והתשובה אליה קצת יותר מורכבת. חבר טוב שלי קורא לזה "הדרך" יש שקוראים לזה מסע, אחרים חושבים שהכל עניין של קריירה או לפחות עבודה, ושאני מחפשת מה לעשות כשאהיה גדולה (טוב נו בסדר – יותר גדולה כי תכלס אני כבר די גדולה). ואני? אני פשוט רוצה שיהיה לי טוב, כל הזמן, מוכנה להתפשר גם על רוב הזמן. נחמד מצידי, לא?
נעים מאוד, אני יפעת, אמא לשלושה קסומים, בפערים עצומים ואוהבת את שלושתם עד מאוד. "המתבגר" (בן כמעט 16), "צ'ול" (בן כמעט 10) ו"פיצית" (חמישה חודשים), את כולם מגדל איתי באהבה אבא שלהם, הלו הוא "הזורם" או לפעמים "המעצבן", תלוי באיזה יום תופסים אותי. להגדיר את עצמי מקצועית יהיה הרבה יותר מורכב אבל כרגע נסתפק בזה שאני אשת חינוך, פעילה חברתית ואכפת לי ממה שקורה כאן, במדינה, בעיר, בבי"ס ובכלל.
הייתי רוצה להתחיל מההתחלה, למען הסדר הטוב, אבל מה ההתחלה? איך הכל התחיל? מאיפה לספור? כמה אחורה ללכת? אולי מהפגישה הראשונה אצל בלה טופז, ההומאופתית המדהימה שלנו. מאז הפגישה הראשונה איתה עברו קצת יותר משנתיים, הייתי בתקופה יחסית רגועה בחיים, אנשים אוהבים תקופות רגועות של שגרה נעימה, אצלי לעומת זאת מה שקורה בתקופות כאלה, לרוב, הוא שמתחיל לשעמם לי, משהו רוחש ובוחש מתחת לפני השטח. אצלי זה מתבטא תמיד קודם כל בגוף. אחרי תקופה ארוכה של חולי, כזה שמתחיל איך שמגיע סוף שבוע (ומותר לקרוס), המנהלת האלופה שלי בעבודה הציעה פגישה עם ההומאופתית שלה."לא יועיל לא יזיק" היא אמרה "מה אכפת לך לנסות" היא הוסיפה. אז ניסיתי ולהפתעתי זה עבד ובמישור הפיזי נהיה הרבה, אבל הרבה יותר טוב.
אך הבחישה מתחת לשטח לא נרגעה, לא ממש בכל אופן. יום הולדת 39 גם הוא מהווה נקודת ציון, עכשיו כשמבחינה פיזית הרגשתי הרבה יותר טוב, התחלתי להיות מוטרדת מהחלפת הקידומת המתקרבת וקיבלתי החלטה מפתיעה, להירשם לחדר כושר. החלטתי שלא משנה מה – השנה אני עושה ספורט ומתמידה בזה, אחרי שכל חיי הבוגרים התחמקתי באלגנטיות מהנושא. סביבי די גיחכו מהרעיון, אין הרבה דברים שאני אוהבת פחות, אבל הפתעתי את כולם וגם את עצמי ועמדתי בזה כמו גדולה. במשך שנה התמדתי להגיע בממוצע פעמיים בשבוע לחדר הכושר. הרגשתי טוב, גאווה, הרגשה עילאית. אבל… החלטתי מראש על שנה ולכן כשנסתיימה השנה לא המשכתי את המנוי ואין בליבי צער על כך. אז כן אלו נקודות הציון הראשונות אבל למעשה אלה היו רק המנות הראשונות, הן הזכירו לי שאפשר יותר, שהחיים שלי טובים, אבל אפשר עוד, שיש שם שפע שמחכה לי ושאני רק צריכה לקטוף. אולי שם זה מתחיל ביום בו החלטתי לחשב מסלול מחדש.
דואר אלקטרוני מהעבודה הוציא אותי קצת מאיזון, הוא היה מהמנכ"לית במקום העבודה שלי בזמנו. העבודה שלי, לא הייתה רק עבודה אלא דרך חיים וחלק גדול מהזהות שלי, התגובה שלי למייל הייתה "נוסעים לטיול ארוך בלי תאריך חזרה" והזורם? ובכן זרם איתי ואמר יאללה. הזורם הוא בן מזל תאומים אמיתי, ששורד אותי בגבורה כבר כמעט עשרים שנה וזה לא קל, נשבעת. הסיבה שהוא אמר כל כך בקלות יאללה קשורה לעובדה שאני לא ממש ספונטנית, מדברת הרבה ואח"כ מתחרטת ובכללי צריכה המון שליטה בחיים שלי ולכן טיול ספונטני ועוד מהסוג שעליו דיברתי באותו הרגע היה מסוג הדברים שאני יכולה להציע אבל לא באמת לממש. כל הסופ"ש התבשלתי בזה ולאט לאט הוא קלט שיש סיכוי שאני רצינית. התחלנו לדבר ולבדוק אם זה יכול להיות ישים, היעד היה מאוד ברור, סוג של חלום, לנסוע לתאילנד בפרט ולמזרח בכלל. קראתי עוד כמה בלוגים באותו סופ"ש (חוץ מהבלוגים של החברות שלי זהר לקחנו את הגלולה האדומה והללי להשתחרר מהתשע עד חמש, שאותם קראתי קבוע ופנטזתי על דרך החיים שלהם באופן עוד יותר קבוע). הבדיחה המשיכה להתרוצץ עוד כמה ימים ואז נזכרתי שיש עוד אנשים קטנים שצריך לשאול אותם, או יותר נכון לבקש את רשותם.
המתבגר, בן 14 דאז, נער נבון, חריף, דעתן, מאוד אוהב פוליטיקה והיסטוריה זקוק לשליטה לא פחות ממני ומאוד אוהב שגרה. לא בהכרח אוהב את השגרה שלו, בטח לא אוהב בית ספר. אבל טיפוס של שגרה בכללי וכמו רבים מבני גילו מכור לסוני שלו. אז שאלנו אותו באחד הערבים מה דעתו על טיול ארוך, כזה שקונים רק כרטיס לכיוון אחד ו"זורמים". הוא צחק, שאל אם זה במקום בית ספר. מהיכרותו את אמא שלו התשובה שלו הייתה שאם אני הולכת על זה אז גם הוא, הוא כמובן צחק ולא האמין שזה משהו ריאלי. באותו שלב גם לי לא היה לגמרי ברור אם זאת בדיחה או מציאות מתהווה. נשאר לבדוק רק עם עוד פונקציה אחת כדי לקבל החלטה. הכוונה כמובן לצ'ול בן 8, באותם ימים רחוקים. צ'ול הוא ילד קסם, סקרן, מצחיק, חכם, מכור למסכים, למגע, אוהב חברה וחברים. התגובה שלו הייתה לבקש לראות איך נראית תאילנד, שבאותו הזמן כבר הפכה בראשי לידע הראשון. הסתכלנו יחד בגוגל וסיכמנו שבגדול מדובר בגן עדן ושהוא בעניין. הוא שאל כמה פעמים בימים הבאים אם באמת נוסעים והתשובה שלי השתנתה כל פעם עד שהתייצבה על התשובה כשנקנה כרטיסים ונעשה חיסונים תדע שזה רציני. בשלב הזה התחלתי לספר למעגל הרחב יותר, המשפחה והחברים הקרובים, התגובה השלטת הייתה "אמיצה", אחריה הגיעו השאלות שחזרו על עצמם שוב ושוב, "עם הילדים?" (לא, נשאיר אותם לבד ונסע לתקופה בלתי ידועה) "אבל מה עם הלימודים?" (בשביל מה למדתי הוראה?) "ומה עם הבית?" (טוב תודה, מה איתך?) ואחרי טיפת מחשבה "ומה תעשו שם כל הזמן הזה?" (נטייל ונעשה הרבה כלום דאאא), אח"כ כשהתחילו לקלוט התגובה הייתה "איזה כיף לכם", "קחי אותי במזוודה" ו"זאת מתנה מדהימה לילדים". בגדול זאת הייתה המתנה הכי גדולה שלי קודם כל לעצמי, פשוט לשחרר בלי לדעת לאן, מתי, כמה ואיך.
פחות מחודשיים אח"כ היינו על המטוס המומים למדי שזה באמת יוצא לפועל, עברנו חוויות מדהימות, מגבשות, מפחידות, מצחיקות. חלק מהזמן היה מעולה ובחלק הרבה פחות. בטיול מהסוג הזה הכל צף והדחיסות של 24/7 לא תמיד פשוטה. טסנו לתאילנד לחודשיים ואז קצת לפני שנגמר התוקף לויזה התחלנו לחשוב לאן ממשיכים מכאן. מסתבר שהזורם ממש מפנטז על הונג קונג היקרה והיוקרתית ואנחנו הרי בעניין של להגשים חלומות אז המשכנו לשם, אחרי עשרה ימים שם ובעוד הכסף אוזל במהירות החלטנו על היעד הבא – ויאטנם. מדובר במדינה מרתקת וזכורה לכולנו לטובה אבל לאט לאט גם חווית הטיול הופכת להיות שגרה, הותשנו ממעברים, מבתי מלון מפנקים, מבריכות ובטח ובטח מבודוהות ואנשים מלוכסני עיניים. זה אולי נשמע כמו אוי אוי אוי, אבל מסתבר שגם לחוויה ענקית כזאת יכול להיות פג תוקף. בצורה מפתיעה (או שלא) אני הראשונה שאמרה מספיק, רוצה הביתה, רוצה פינה משלי, לא רוצה לטייל, רוצה לנוח. חסרה לי מאוד בטיול חברה נשית עם שיחות משובחות, חסרו לי החברות האהובות שלי (וגם חבר אחד יקר במיוחד), האחיות המקסימות שלי (טוב נו גם אחי אפילו שהוא גבר) וכמובן אמא שלי האחת והיחידה.
חששתי מהחזרה כי לא ידעתי לאן אני חוזרת, לכל השאר היה קצת יותר פשוט כי חזרו למסגרות הקודמות שלהם. אני הודעתי על התפטרות לפני הטיסה, הבוסית המהממת (כן אותה אחת עם ההמלצה להומאופתית) הציעה חל"ת במקום, אז באופן תאורטי היה לי לאן לחזור אבל רצון לזה לא היה שם. חזרנו והרגשתי שאני שוב בנקודת המוצא, שאני שוב מחפשת. מה בדיוק אני לא יודעת, מחפשת טוב. לעשות טוב, להיות בטוב. כשבוע אחרי חזרתנו קיבלתי הצעה מפתיעה מניר (כפרה עליו, ממנו באמת אני צריכה לבקש סליחה) לעבוד תחתיו באותה עמותה בה עבדתי אבל בתפקיד אחר לגמרי, תפקיד שהוא קידום מכל הבחינות, מעניין והולם את כישורי. רק מלכוד קטנטן העבודה ברמת גן ואני גרה בקריות. אבל אני ממש רוצה את התפקיד ואני גם ככה מחפשת שינוי. משתפת את הזורם והוא הוזרם שלי אומר יאללה רמת גן. חודשיים של אטרף מרגע קבלת ההחלטה ועד הרגע שבו אנחנו גרים בר"ג, הילדים מתחילים בתי ספר חדשים, הזורם בעבודה חדשה ואני מתחילה את התפקיד החדש. טוב לי, מעניין לי, מסקרן לי ואז טאדם טאדם תפנית בעלילה.
נו נו, לחיים יש לפעמים הפתעות ואני אוהבת להקשיב לחיים אבל הפעם הפתעה גדולה במיוחד – אני בהריון. נשמה קטנה דופקת על הדלת ומבקשת להיות חלק מהמשפחה שלנו ואנחנו מאושרים בה, במתנה החדשה. אני מודיעה בעבודה ובאותה נשימה אומרת שלוקחת חופשה קצרצרה וגם בה מוכנה להיות זמינה לעבודה וכבר חוזרת לאקשן. הכל טוב ויפה עד שנולדה פיצית, הילדה המהממת ביקום ואני לא משוחדת בכלל. ארבעתנו נמסים מכל חיוך שלה, היא כזאת בובה קטנה, בהתחלה אני עוד מעורבת, עונה למיילים, מתקשרת עם חברות ולאט לאט נכנסת לבועה שבה יש מקום רק לפיצית ולי. כן ככה מרגיש אושר אני אומרת לעצמי, אין מצב שפיצית ואני נפרדות עוד כמה חודשים אני מתחילה לחשוב, בהתחלה בעצב ואח"כ כניסיון לברוא מציאות חדשה. משתפת את הזורם במחשבות שלי והוא עונה, נו בשלב הזה אתם כבר אמורים לנחש, כן כן, הזורם זורם, יאללה נסתדר, הוא אומר, נאלתר, נמצא פתרונות, אני איתך וכמה ימים אח"כ כשהבטן עוד מתהפכת אני מודיעה בעבודה שאני לא חוזרת ומשאירה את כולם שם בשוק.
בשנה וחצי האלו עשיתי כמה וכמה צעדים לא שגרתיים שגרמו לאנשים להרים גבה. האיש שאיתי היה שם בצורה מעוררת השראה, אפשר להגיד שגם הילדים זרמו. יש שיגידו שהם למעשה נגררו בחוסר ברירה אבל כשאמא בוחרת בטוב, גם לילדים טוב. זאת כבר לא סתם סיסמה את זה כבר הוכחתי לעצמי בתקופה הזאת מעבר לכל ספק. זאת המציאות שלי היום. אני גרה בעיר שאליה עברנו בשביל עבודה שאני כבר לא עובדת בה, הנוער התחיל שנה חדשה בבית הספר ואני? מה יהיה איתי? לאן אני הולכת? מה האתגרים שלי? מה החלומות? מה יעשה לי טוב? אז לכבוד השנה החדשה החלטתי לתעד את הניסיונות שלי למצוא את הטוב ולשתף גם אתכם קהל אנונימי שעדיין איני מכירה אבל כבר יש לי תחושה שזאת תחילתה של ידידות נפלאה.
