מחשבות על מוטיבציה… כשהאישי והמקצועי מתערבבים לי…
אתמול בערב, עוד פעם שיחה מהסוג של "אבל זה לא מעניין אותי", ו"מה יצא לי מזה?", ו"איפה בחיים אני אצטרך פונקציה קווית?"…
והאמת, שאפילו לי (חננה גרסת שנות ה-80-90, עושה מה שמצפים ויותר, תלמידה מצטיינת עם אוסף ספרים בהקדשה עאלק אישית מהמנהל…), אין תשובה מאוד משכנעת.
אני מבינה את "הבעיה" שיוצרות שאלות כאלו בקרב אלו שלא מבינים שהעולם השתנה, אבל אני לא יכולה שלא להעריך את הדעתנות והטלת הספק האמתית (ממש לא התרסה פרובוקטיבית, למרות שיש מי שיחשוב אחרת), הלוואי והיתה לי קצת יותר מהן בגיל 15 או בכלל…
אתמול 'קשקשה' לי איזו מורה על מוטיבציה פנימית ("הם רק צריכים לרצות…") ונשמעה כמו ניסוח מיושן של איזה ספר פסיכולוגיה, שהיא זוכרת בערך מאיזה שיעור בשנה א'. מצאה לה למי לנאום על מוטיבציה…
לכי תסבירי לה, שמוטיבציה היא הרבה יותר עניין של ערך מעניין של רצון (פגשתם פעם מישהו שלא רוצה להצליח? להיות בריא? להיות מוקף באנשים טובים? להיות מאושר?). אז אם כולם רוצים, מה בעצם עושה את ההבדל המשמעותי ? מה מניע אנשים גם לעשות?
קוראים לזה *ערך*
מוטיבציה היא לאתר ולהגדיר מטרות בעלות ערך עבורך, ואז לגייס את המשאבים הדרושים לך לשם השגתן, לפעול בכל כוחך בהתמדה ונחישות תוך התמודדות והתגברות על הקשיים והמשברים בדרך.
במלים פשוטות, אם המטרה לא מספיק ראויה ואינה מייצרת עבורך ערך, כנראה ש"תפרוש" בקושי הראשון-שני.
בשפע היועצים/ המנחים/ המרצים המדהימים שסביבי, אני יודעת, שזכות הקיום של העסק שלי, תלויה בערך הייחודי שאעניק. ברור לי, שהמשימה שלי היא לדייק ולהגדיר את הערך הזה ולתקף אותו מידי פעם בכדי להשאר רלוונטית עבור האנשים והארגונים הזקוקים לו.
בסיסי ביותר, לא?!
תוך שהיא מתישה אותי אתמול, אני חשבתי לעצמי : 'לו רק ידעתם לייצר עבורם ערך"… לבתי הספר יש ערכים רבים וחשובים, שילדים יכולים בקלות להתחבר ולהזדהות אתם, ובמקום זה הם תקועים במודלים והגדרות של פעם.
תעזרו להם למצוא את הערך (מנהיגות אישית, מצוינות, הצלחה, אושר…), ולעולם לא תצטרכו לנהל עוד דיונים על דיונים על שיעורי בית, למידה למבחנים ובגרויות – הם לבד ירצו מזה עוד ועוד.
אני פוגשת המון הורים מתוסכלים, פוגשת אותם, את בני הנוער והתלמידים המוכשרים והיצירתיים, שמצויינים במשהו ""לא רלוונטי"" (מרכאות כפולות ומכופלות) ומתבאסת בשבילם…
תפסיקו לקרוא להם חוצפנים ותעריכו את יכולתם לשים סימני שאלה, לומר את דעתם, את האומץ לעמוד על שלהם. שחררו את האמירות המעייפות על 'הדור של היום', ועוד יותר, את הצורך להגן בחירוף על המקצוע אותו אתם מלמדים (הוא לא ייעלב מלהתעדכן ולהיות מעניין יותר…).
למדו אותם את המתמטיקה של החיים : להתבונן רחב, להכיר את חוקי המשחק (אקסיומות ומשפטי הוכחה), לזהות תהליכים ומגמות (פונקציות…), ליזום, למקסם פוטנציאל (אחוזים, סטטיסטיקה והסתברות), דברו אתם על סינרגיה, אינטראקציות ומערכות יחסים (משיקים, נקודות חיתוך, יחס ואינטגרלים), למדו אותם להיות מאושרים (ואז הפרבולה המחייכת תראה מחייכת אפילו יותר). למיטב ידיעתי, זו המתמטיקה שקראה לזה Win – Win.
בתמונה, מתמטיקה פשוטה ושימושית (הרבה הרבה יותר פשוטה ושימושית ממה שלמדתי פעם ב- 5 יח"ל) :
100% מהפעמים כשהשעון מודיע 5:00, בא לי להשאר במיטה.
100% מהפעמים שאני נשארת במיטה – אני מאוכזבת וכועסת על עצמי.
100% מהפעמים שיצאתי לרוץ – אני מרוצה מעצמי בטירוף.
