ר
עוד יום ועוד יום עוברים והשיגרה מחלחלת. אני כבר מתחילה להרגיש חזקה יותר, הגוף עדיין כואב אבל פחות, הכוחות לאט לאט חוזרים והשיגרה המוכרת והבריאה משתלטת על המחשבות והפחדים.
הולכת, חוזרת, עובדת, צוחקת, מדברת, מבלה…מחלימה… בריאה!
ואז זה תוקף!!!
לפעמים ברגע של הנאה, לפעמים כשאני עייפה, לפעמים בעבודה, לפעמים כשאני שומעת על עוד אחרים שחולים, לפעמים כשאני שוכבת במיטה בשלווה ורגיעה ולפעמים כשאני מסתכלת על אנשים מסביבי משפחתי, חבריי.
המחשבה הזו הטורדנית, הפחד הזה הקטן שמתחיל בקטנה ואז גדל ומתעצם. המחשבה הזו שאני מנסה להדחיק – שזה יחזור! שזה יתקוף שוב אולי במקום אחר!
אז באות מנגד המחשבות האחרות, שלא פחות מפחידות… שעושות נו נו נו, שמאשימות. הסיסמאות, האמונות שטופטפו, שהתעוררו בי כשחליתי, ששאלו אותי, ששמעתי בכל מיני מקומות
"מחשבות מביאות מציאות תפסיקי לחשוב על זה", "היקום מזמן לנו את מה שאנחנו מבקשים", "נבואה שמגשימה את עצמה", "את תביאי את זה על עצמך במחשבותייך"
חשיבה חיובית, חשיבה חיובית, חשיבה חיובית, חשיבה חיובית, חשיבה חיובית, חיובית, חיובית, חיובית, חיובית, חיובית, חיובית, חיובית, חיובי………….ת!
והן משחקות כמו תופסת, אחת מגיעה השנייה תופסת, ושוב היא צצה והשנייה הודפת. והראש כואב, הלב דופק, הגוף מפחד והנפש עייפה. עייפה מתופסת המחשבות, עייפה מהשדים השובבים שמחפשים את אותם רגעים כדי לתקוף, כדי לייצר דרמות מלאות בארס שמחלחל אל תוך הגוף והנפש.
והשיגרה מחלחלת ולפעמים מצליחה להעלים את מה שצף ועולה. העשייה, היצירה, האהבה, היומיום מתגברים על מה שמנסה להציץ, להרים את הראש…
המחשבות האלו, השדים הקופצניים והרועשים – אני יודעת שתמיד הם יהיו שם! יצוצו ברגעים הכי לא מתאימים! אני צריכה ללמוד להכיר את השדים החדשים, להבין שמעכשיו הם חלק ממני, לא להלחם בהם כשהם מגיעים כי הם יגיעו…. לשחק איתם קצת בתופסת ומחבואים, לתת להם להציג, להתעייף ולשלוח אותם לנוח עד הפעם הבאה שירצו להציץ ולשחק.
אצל כולנו עוברות מחשבות, מחשבות שליליות שתמיד מגיעות ברגעים הכי לא מתאימים. נדחפות אל קדמת הבמה, מתחפשות לשדים, לובשות את מיטב בגדיהם הצבעוניים והמסיחים, מכניסות הרבה דרמה ורעש וזורעות הרס ורעל שמחלחל אל תוך גופינו ונשמתנו.
השאלה היא מה אנחנו עושים עם אותם שדים? האם אנחנו נותנים להם להשתלט לנו על החיים? לעייף אותנו מדרמות ומשחקים?
או
שאנחנו מפנים להם כמה רגעים, מתבוננים בהצגה שהם מציגים, מכירים את הדמויות, מתיידדים עם השחקנים ומוצאים בתוך הדרמה גם את קולות הצחוק את רגעי האושר וההנאה.
ואז… השדים האלו… הם, הם, כבר לא כל כך מפחידים…..
זכיתם במנוי לכל החיים, להצגה הכי מדוברת, במקומות הכי טובים, עם השחקנים הכי דרמטיים, התפאורה הכי ססגונית והתלבושות הכי רועשות – מה שנשאר לכם זה לתת לעצמכם לשמוע, לראות, להרגיש, לחוות…..
The show must go on
inside my heart is breaking
my make-up be flaking
but my smile, still, stays on
