פעימות הדופק הקטנטנות שבקעו מבעד למכשיר המוניטור המחובר לבטני היו חלושות ולא סדירות.
באמצע החודש התשיעי, אני שוכבת בחדר הקטן במרפאה הפרטית של פרופסור שיפמן וממתינה, רועדת, למוצא פיו של הפרופסור המדופלם.
אני צמאה. יבש לי בפה וסחרחורת פתאומית תוקפת אותי. רק לא זה. רק לא עכשיו. לא אחרי כל מה שעברתי כדי להיכנס להריון. לא, זה לא קורה לי.
"המוניטור לא תקין. נחכה עוד כמה דקות ואם לא יהיה שינוי את נוסעת ישר לבית החולים לניתוח חירום" מודיע הפרופסור ועוזב את החדרון שעכשיו מסתובב במהירות כפולה.
כמה שעות מאוחר יותר אורי נולד, בריא ושלם. אבל לא לפני שהובהלתי מהמרפאה השלווה שברחוב באזל היישר לחדר הניתוח בתל השומר, הורדמתי בהרדמה מלאה כי לא היה זמן לחכות רבע שעה עד שהאפידורל יתחיל להשפיע ונותחתי.
ועכשיו, עומדת במטבח ומכינה שתי עוגות יום הולדת. אחת לבית ואחת לכיתה. תוך כדי ערבוב הקמח עם אבקת האפייה והוספתם בעדינות המתבקשת לתוך קערת המיקסר ביחד עם כוס החלב, אני משפשפת את עיניי ולא מאמינה. מחר אורי בן 11.
כשהיה בן שנה, חגגנו לו את יום הולדתו הראשון, בחיק המשפחה. כשהגיע הזמן לכבות את הנר שעל העוגה, הוא לא היסס לרגע ופשוט כיבה אותו עם היד, ממש כמו האיש ההוא בסיום נעימת הפתיחה המיתולוגית של "זהו זה". מאז ועד היום, בכל יום הולדת, תמיד ימצא בן המשפחה התורן שיזכיר את המקרה המוזר הזה ותמיד תעיר חמותי על העובדה שלא שלחתי את הקטע המצולם לפספוסים (כן, כן, הילד כבר יכול היה להיות היום סלב רציני).
עד גיל שש אורי פיתח אוזניים רגישות במיוחד וסוג של חרדת ימי הולדת. הוא סירב בעקביות ללכת לימי הולדת רעשניים של ילדים מהגן. כמי שמאז ומעולם לא חשה חיבה יתרה לימי ההולדת שבהם ההורים מזמינים מפעיל שמפעיל בעיקר את מיתרי הקול של הילדים וגם משאיר אותם לאחר שעה וחצי של פעילות עם נזק פרמננטי לעור התוף, הבנתי לליבו כמובן והערכתי אותו מאוד על הטעם הטוב.
מאז ועד היום, בכל חגיגות ימי ההולדת תמיד הקפדתי שתהיה פעילות רגועה יחסית ולא רעשנית.
ומחר הוא בן 11. מוזר, אבל אני לא זוכרת שבשנה שעברה, כשהיה יומולדת עגול וחגיגי, התרגשתי כל כך כמו עכשיו. כנראה שהייתי זקוקה לשנה שתעבור עד שתשקע לה ההכרה שהילד שלי הפך באמת לנער מתבגר. כזה שחוזר לבדו מבית הספר ומחמם לעצמו את הצלחת עם ארוחת הצהרים, שיוצא לטיולים של הצופים, שהולך לחוגים ויורד לשחק עם חברים למטה בשכונה.
זו היתה שנה של שחרור אטי ומיוסר של המושכות, מצדי. ושל התחלות של ניסיונות לפרוץ את הגבולות, מצידו.
יוצקת את התערובת השוקולדית לשתי תבניות, עגולה ומלבנית, ומכניסה את שתיהן ביחד לתנור הענתיקה שלי, כולי תפילה שזה האחרון לא יאכזב הפעם וששתי העוגות תצאנה ממנו בעוד חמישים דקות כשהן עשויות בדיוק במידה הנכונה ותמלאנה את הבית בניחוח המפתה שלהן, בדיוק בזמן שהילדים יחזרו מסוף השבוע שבילו באילת.
צלצול הטלפון קוטע לי את המחשבות ואורי, מאילת, בקול רועד מבכי אומר שהוא מפחד לטוס. עכשיו גם הקול שלי רועד ואני מבקשת ממנו לנסות להתגבר על הפחד רק הפעם הזאת ומבטיחה (למרות שאין לי מושג איך אפשר לקיים), שאם הפחד לא יעבור לא נבקש ממנו שוב לטוס. מסתבר שהנער שלי אומנם סובל כבר גם מפחדים של גדולים, אבל הוא עדיין ילד רך ורגיש.
מוציאה את העוגות מהתנור והריח המתקתק עוטף את כל הבית. מחר יום הולדת!
***********************************************************************************************************************
אז זו היתה האמת הראשונה שלי בבלוג החדש "אמת או חובה?".
בהמשך, אשתף בעוד אמיתות מהחיים שלי ושל כולנו וגם בחובות המצופות מאיתנו והכי חשוב, בדילמה התמידית – באיזו דרך לבחור? אמת או חובה?