מחוסר תנועה לתנועה

לכולנו יש את הבקרים האלה, לא? רק פותחים את העיניים וכבר כל מטלות היום המצפות לנו שועטות פנימה, מזכירות לנו איזה יום על הפנים הולך להיות לנו ומי בכלל רוצה לקום כשיום כזה מחכה בפתח?
אבל אנחנו מורגלים ומתוכנתים ולרובנו גם יש בוס או בוסית שידרשו תשובות אם נחליט פתאום שלא בא לנו לקום ושלא בא לנו ללכת לעבודה. לפעמים הבוס או הבוסית האלה הם אנחנו בעצמנו, או בני / בנות הזוג שלנו או הקול מלפני שנים של ההורים שלנו או המוסכמות החברתיות או המחויבויות או השד יודע מה.
התוצאה – איזשהו דאון כללי. חוסר חשק. מינוס מוטיבציה. אנרגיה ירודה. תחושה שלא משנה מה נעשה, הבאסה תישאר. ואז, פעמים רבות, אנחנו באמת לא עושים. אנחנו נשארים באנרגיה הנמוכה ובוחרים בפעולות שאינן דורשות מאמץ ושישאירו אותנו במצב הנוכחי. לבהות בטלויזיה למשל.
עד כאן – לגיטימי. קורה לכולנו. מי שאין להם רגעים כאלה בחיים, אשמח מאד להיפגש איתם וללמוד מהם. אבל, כאמור – לגיטימי. כל עוד הרגעים האלה לא משתלטים לנו על החיים ולא הופכים לרוב החיים שלנו, הכל בסדר. מותר להיות בדאון, מותר להיות מבואסים וחסרי שקט, מותר להיות בחוסר תנועה ולשרוץ על הספה בחוסר מעש מייאש.
אם ניתן לרגעים האלה להיות, הם יתפוגגו בסופו של דבר. אם בבסיס אנחנו אנשים בריאים, פיזית ונפשית, הרי שלא נישאר בדאון הזה לעד. יש לנו ימים כאלה ויש ימים אחרים. האנרגיה עולה ויורדת. זהו המחזור הטבעי של החיים. כמו סוגים שונים של מזג אוויר. גם בארצות החמות ביותר לא רק חם וגם בארצות הקרות ביותר לא רק קר.
אבל לפעמים לא בא לנו לחכות שההרגשה הרעה תתפוגג. החיים מחכים לנו ולפעמים אין להם יותר מדי סבלנות. חלקנו גם חוששים מכך שאם ניתן לעצמנו להרגיש רע אולי נתרגל למצב והרע יתקבע ויישאר. אז איך יוצאים באופן יזום מהשיתוק הזמני, מחוסר התנועה?
זה די פשוט, בתנאי שמתעכבים לרגע על ההבחנה בין מה שאנו רגילים לחשוב על המצב לבין מה שבאמת נכון באותו מצב. אנחנו רגילים לחשוב שכאשר יש לנו אנרגיה (מרץ, מצב רוח טוב, מוטיבציה גבוהה, תחושת חיוניות בגוף) אנחנו יכולים לייצר בעזרתה תנועה (לעשות, לפעול, לבצע משימות, לתפקד). זה נכון, כמובן. בעזרת אנרגיה בהחלט ניתן לייצר תנועה. העניין הוא, שאנחנו נוטים להתעלם מהמצב ההפוך. כאשר אנחנו "גמורים" / מותשים / מבואסים / מדוכאים / מיואשים, כלומר, כאשר אין לנו אנרגיה, ברור לנו שאנחנו לא יכולים לעשות דבר. למיין, סוף סוף, את כל הניירת שהבטחנו לעצמנו למיין כבר חודשים, דווקא כאשר אנחנו בדאון… זה לא הגיוני, נכון? אי אפשר לייצר תנועה כשאין אנרגיה.
ההפך הוא הנכון. דווקא התנועה היא שמייצרת ומגבירה את האנרגיה. אם נתחיל לנוע, אם נצא מהמצב בו אנו מרוחים על הכורסה מול הטלויזיה ונתחיל לפעול בסביבה הפיזית שלנו, או אז תתחיל להיווצר אנרגיה, שבהמשך תוכל לאפשר לנו לעשות דברים, להיות יעילים, להרגיש טוב עם עצמנו.
איך עושים את זה? נתחיל באיך לא. אם המשימה שלי היא למיין את הניירת או להתקשר לאנשים שלא כל כך בא לי להתקשר אליהם או לדבר עם מנהל הבנק או לקדם את הפרויקט שלי בעבודה או ללכת לרופא או מה שזה לא יהיה, כל עוד מדובר במשימות שקשה לי כרגע לבצע – אם זו המשימה שלי, די ברור שלא אוכל לייצר את התנועה בעזרתה. למה? כי אם הייתי קם מהכורסה ומיד פונה לביצוע המשימה, הרי שמלכתחילה לא היתה כל בעיה. אבל אם אני על הפנים ובשום מצב לא מסוגל להביא את עצמי לבצע את אותן שיחות טלפון שאני מקפיד לדחות כבר שבועיים, הרי שאני צריך למצוא משהו אחר שאותו אוכל לעשות ולו כדי להיות במצב פיזי של עשייה. אם אכנס למצב של עשייה (ותהא זו העשייה הטריוויאלית ביותר), אם אתחיל להכניס את עצמי לשוונג של להזיז את הגוף, לנוע במרחב, לא להישאר תקוע, או אז ישתחרר משהו, ישתנה משהו וקיימת סבירות גבוהה ביותר שהתחושה הרעה תלך ותיעלם ותפנה את מקומה לתחושה טובה יותר, תחושה של יכולת.
אז באילו פעולות לבחור? בפעולות הפשוטות ביותר. אלה שאפשר לבצע בלי לחשוב. אלה שהן דווקא לא הפעולות ש"צריך" לבצע היום. אני מדגיש כי חשוב להתמקד בפעולות פיזיות, שדורשות תנועה. כן, אפשר גם לשבת על המחשב ולהתחיל לטפל במיילים, אבל לדעתי פחות מומלץ. נדרשת כאן תזוזה. נדרשת כאן תנועה אמיתית של הגוף במרחב הפיזי שלנו.
דוגמאות לפעולות – לסדר את המיטה של הילד, לשטוף כמה כלים בכיור, להשקות שני עציצים, לסדר קצת את הסלון, לתלות איזו תמונה, לרדת למטה לזרוק את הזבל, להתגלח, לצחצח שיניים, לקפל כביסה. דברים פשוטים וקטנים של בית. שום דבר דרמטי כמו לעצב מחדש את הבוידעם, אלא רק פעולות בסיסיות של יומיום. למה בבית? לא חייבים, אבל זה נוח. זו, כרגע, הסביבה הפיזית הזמינה לנו ביותר. אפשר גם לשים מוזיקה ברקע. פשוט לבצע מטלות פשוטות ולעבור מאחת לשניה. לא לגשת לשטיפת הכלים כאל משימה. לא להחליט שחייבים עכשיו לסיים לשטוף את כל הכלים ואז גם לצחצח את הכיור. רק לעשות משהו. לזוז.
התזוזה הזו מנקה בנו משהו, מנערת אותנו, משחררת אנרגיה, מפוגגת את הדאון. כי אנחנו זזים. כי אנחנו מפעילים את הגוף. כי בסופו של דבר אנחנו מבצעים פעולות שיש להן גם תוצאות פיזיות שניתן למדוד, שניתן להבחין בהן (לדוגמה – כיור ריק ונקי).
העיקרון פשוט. אם אתם בחוסר תנועה כתוצאה משפיפות כזו או אחרת, נסו לעבור למצב של תנועה. תנועה פשוטה, כזו שכרוכות בה הכי פחות התנגדויות, אבל תנועה. בתנועה הזו יש קסם. בתנועה הזו יש הזדמנויות. התנועה הזו היא כמו טקס מעבר בין מצב אחד (היעדר מוטיבציה, רביצה, באסה וכו') למצב אחר (תזוזה, מומנטום, עשייה, אנרגיה גבוהה, מצב רוח טוב). לא דרושים הרים וגבעות, רק פעולה קטנה, פיזית, במרחב. השאר כבר יקרה מעצמו.
הערה – זהו כיוון חשיבה מהסוג שכמעט תמיד מעורר התנגדות. ההתנגדות היא מהסוג שניתן למצוא, למשל, בסדנאות צחוק. למה אני מתכוון? לכך שיושבים כמה אנשים במעגל והמנחה מנסה לשכנע אותם לצחוק. תחילה זה מאולץ, מביך, מעצבן, מעורר ציניות. אנחנו מבקרים את השטות הזו ואומרים לעצמנו שזה דבילי, ניו-אייג'י, לא בשבילנו. דרושה התמסרות קטנה מצדנו, רגע אחד שבו נשחרר, שבו נוותר על "הרגיל" ונהיה מוכנים להתנסות בדבר הדבילי הזה. קיים סיכוי סביר ששעה אחרי זה, כשהבטן כבר תכאב לנו מרוב צחוק וכשנהיה ב"היי" מהקטעים ההיסטריים שרצים סביבנו, נחשוב ונרגיש שעשינו את הדבר הכי הגיוני ויעיל בעולם ונתפלא על האחרים שאולי עוד עסוקים בלרדת עלינו.
הנה דוגמה לפעילות שכזו – קבוצה של נשים וגברים שמבצעת מה שנקרא "Energizer" – פעילות שנועדה להעלות את רמת האנרגיה שלנו. זה נראה ונשמע דבילי (והאמת – זה גם די דבילי), אבל אולי זה לא רק כזה. אולי יש בפעילות המוזרה הזו גם משהו נוסף…
בהצלחה.
watch?v=pF2B5BQwiP4