הנה היא כאן. השיגרה.
ועל אף העובדה שיש רבים שמגנים אותה. אני מחבבת אותה מאד. היא מרגיעה אותי ואת דהרת הסוסים הקבועה שבראשי. בדרך כלל…
אחרי החגים. ואחרי השיפוץ שהפך אותי סופסוף לאישה עם מטבח.
אחרי המסע שלפני שיצאתי אליו הובטח לי ש"כשתחזרי תביני" ובעצם מה שהולך ומתבהר לי מדי יום שהפעולה היא הפוכה לחלוטין.
עם כל יום שעובר אני מבולבלת יותר. ואני חוששת שנשלחתי במנהרת זמן לשנות נעורי בשכונה בה גדלתי.
ובכל פעם שאני חולפת על פני מראה מקרית אני מופתעת מהאישה בת הארבעים פלוס שמחייכת אליי ממנה.
במהלך השבוע האחרון אני בהזיה, בלי סמים או פטריות, כמו ב"בחזרה לעתיד" אני אי שם במחצית שנות השמונים.
"big in japan" הוא שיר הנושא של הימים הללו. ביג ביג אין ג'פן…
http://www.youtube.com/watch?v=qNkh3wkriOk
בכאן ועכשיו אני מתפקדת כסופר גלו, דבק שמוכיח עצמו כל פעם מחדש. בחלוף הימים נערמות בתוכי מילים, תלוליות גושיות של עלילות החופש הארוך מדי שעבר על הילדים. הקונטרסט בין פס הקול, אליו ממהר ג'ורג' מייקל השרמנטי ולחישתו הפזיזה לבין מילות הכאב החשופות נרקח לתמהיל שהוא לא פחות מהזוי.
http://www.youtube.com/watch?v=fKhxqqbRCmk
אני חוגגת יומולדת לשני אחים, מגייסת אנשים טובים. משלימה ספרי לימוד חסרים, חובשת פצע, מבשלת אורז ומלטפת תינוקת שהתעוררה בלילה בעוד ניקה קוסטה בקולה המתוק תוהה מי היא והיכן הייתה.
http://www.youtube.com/watch?v=fKhxqqbRCmk
אני מצטערת ברגעים האלה שאני לא קומיקס כי אם הייתי בוודאות הייתי אחד מוצלח במיוחד.
הקירח מתחרפן, הוא הגיע לקצה הסבלנות שלו. ונראה כאילו אני עצמי הסיבה לכך. אין לי מושג על מה הוא מדבר, אבל אני נזכרת שלהייר סופליי יש תשובה לכל שאלה. לפחות כך היה כשהייתי בת 16… אז אני שוכבת לבדי כשראשי על האייפון חושבת על הסוגיה עד שכואב לי הראש מהקרינה כנראה…
http://www.youtube.com/watch?v=yr3dJxeT4oA
חבל, אי שם בשנות השמונים המתוקות זה עבד לי יופי. בכל פעם שרבתי עם החבר שלי, הם היו שם בשבילי עם עיצה ממש טובה..
כשאני מנסה להתאפס מיד אני מגיעה למסקנה המתבקשת, זה הכל בגלל מחנה הקיץ ביער הזורע, שמפו פינוק מקציף בתעלות הפתוחות ו"משיח" של שלום חנוך בקולי קולות ברמקולים…או שזה היה בקורס הדרכה? או בחלוץ הנהגה? במלכת המדבר?
http://www.youtube.com/watch?v=xGufmugPqiU
נעים לי בהזיה הזו. אבל הזולת מגלה סימני דאגה ומבוכה .. כנראה שאמא בת 16 זה לא להיט ושוש עטרי (עליה השלום) מקריינת רק בראשי.
אמא מחייכת חיוך דבילי בלי סיבה. מחכה לוואטסאפים מהחברה החדשה שלה. (שגם היא חושבת שסינדי לאופר שווה ממש, בטוח יותר ממדונה!) זה בעייתי.
http://www.youtube.com/watch?v=LPn0KFlbqX8
בין לבין אני עורכת ביקורים בהווה, מנהלת שיחות עבודה, משתתפת בישיבות. קובעת פגישות.
מעירה ילדים בבוקר, מלבישה מסרקת מחבקת.
זה מגניב לגמרי, אולי קצת מבלבל, אבל יחסית לשאר חיי, זה מבלבל בטוב. ובעיקר זה כל הזמן מצחיק אותי נורא.
הביקור הזה בשנות השמונים. בנעורים שלי. בצופים. בזמן הזה שביום ראשון בערב שודר המצעד, ובסופו היינו נפגשים בשבט להרקדה ושם עצי הצפצפות והלהיט הלועזי התורן היו מתערבבים. הכל היה אפשרי שם בשבט, הבנות היו הכי יפות והבנים הכי שווים, אלה של השכבה מעל ואלה שמעליהם…
וכשבוני טיילור שרה על ה-גיבור ראתה כל אחת מאיתנו את האחד שלה מכדרר על המגרש…
http://www.youtube.com/watch?v=OBwS66EBUcY
כן, בימים האלה היה לכל אחת מאיתנו ברור שיגיע הרגע שלנו , שפטריק סווזי ממתין לנו ממש מאחורי מצבור הסנדות להרמה אחת מושלמת!
http://www.youtube.com/watch?v=WpmILPAcRQo
אין לי מושג כמה זמן ההזייה צפויה להמשך. כולי תקווה שלא יהיה סרט המשך. ואשוב להיות האישה השפויה שאני בדרך כלל.(?!?!?!)
עד אז, Lat's Dance
http://www.youtube.com/watch?v=N4d7Wp9kKjA&list=PLAC62D9F191370601
הנה אני, וידיד על רקע המגרש בשבט דן.
סרט בשערי, והנעורים, אוח… הנעורים.