הרציונאל שלי היה עד כה שאם אומנות היא בינונית ומטה – הקהל ממילא ידיר את רגליו. היום אני חושבת אחרת. הקהל שאינו זוכה לתרבות איכותית, מורגל להתפשר. כשהתרבות המוגשת לו היא בגובה דשא הוא איננו יודע עד כמה הצגה טובה למשל – יכולה להפעים, לרגש ולהותיר מקום למחשבה של ימים רבים שלאחר החוייה. מי שנחשף הרבה לאומנות בינונית או גרועה, עלול להתיייאש לגמריי מלהיות צרכן תרבות. מסיבה זו הגעתי למסקנה שמאומנות ירודה כדאי להזהיר.
ההצגה הומאז' שראיתי בתיאטרון צוותא היא על חייהם של קהילת אומנים בתחילת המאה העשרים בפריז: הציירים אמדיאו מודיליאני ואשתו ז'אן אבוטרן, חיים סוטין, מואיז קיסלינג, מרוונה, נינה המנט, פינקוס קרמנייה ומישל קיקואין והפסלת חנה אורלוף. היו שם הברקות: תלבושות טובות, סצינות יפות עם נייר וצבע, בחירה מעולה של מוסיקה ושילוב מדוייק ונכון שלה בהצגה, וכן עבודת תנועה וכוראוגפיה מצויינת. אבל המשחק – אוייי המשחק. אין דרך נעימה להגיד את זה: המשחק היה על הפנים. חובבני במקרה הטוב. אציין לטובה שניים שהיתה להם נוכחות מעניינת על הבמה. האחת ג'וזפין בייקר, שאותה גילמה נצנת מקונן עם משחק בינוני אך תנועה מעולה שהשיא שלה היה בשתי סצינות ריקוד מהפנט וחושני שסיפק רגעים של נחת . הכשרון השני שהופיע על הבמה היה אלכס פולונסקי שהפגין נוכחות כריזמטית. גם ההופעה שלו היתה מוגבלת מאחר שהטקסט שלו היה מוגבל וכך גם הדמות שעשתה עוול לדמות המקורית המורכבת והמרתקת של הצייר מודליאני. לו אני המחזאי הייתי זורקת את הכל ומשאירה רק את הסיפור של מודליאני כשברקע האווירה של פריז וסצינת הציירים האחרים בני תקופתו.
חייו של האומן מודליאני היו קצרים, סוערים, מסוכסכים, רוויי תשוקה, אלימות, יצירה אינטנסיבית וגאונית, שכרות, אהבה אדירה לאישה, מוות בגיל צעיר (36) משחפת והתאבדות טראגית של אישתו בעודה בהריון בקפיצה מחלון מהיגון על מותו. איך הצליח המחזאי לחרב את הדרמה הזו – נבצר מבינתי.
ההצגה היתה דייסה פושרת על כוורת האומנים בניהולה של הפטרונית גרטרוד שטיין שהיתה אישה חזקה וידועה בפריז. השחקנים דיקלמו, והגברת שטיין, שאמורה להיות דמות של אישה מבוגרת ושתלטנית, נראתה לגמרי צעירה ונויירוטית וצווחה במשך כל ההצגה במלא הגרון ובצורה לא משכנעת. הדמויות היו שטוחות וגם מעט המורכבות שהמחזה העניק להן הלכה לאיבוד מחמת המשחק החובבני.
בחלק הראשון סבלתי ורציתי לברוח,. התאפקתי. בחלק השני היה שיפור ואפילו כמה רגעים דרמטיים טובים כגון סצינה של החורף הנורא שבו מגיעים האומנים לפת לחם ועובדים כקברנים בסופת שלג ציורית מפתיתי נייר.
ניכר שהושקעו במחזה תחקיר והרבה עבודה. התוצאה – מאכזבת
מאת ובבימוי: מאור זגורי
כוריאוגרפיה ועיצוב פסקול: מירי לזר
עיצוב תפאורה: שני קאין
עיצוב תלבושות: שני טור
עיצוב תאורה: מאיר אלון
דרמטורגיה: מירי לזר, גיא זך, יעל זיגדון
יעוץ אמנותי: דניאל סבג
הפקה: מיכה הירש וקתרין סופה קיקואין
עוזרת במאי: אביגיל מזרחי
שחקנים יוצרים: הדר ברבש, ליאור ברגר, אורטל הירש/רונית סטרשנוב, גיא זך, עומר יצחקי, איריס מוסטקיס/הגר טישמן, נצנת מקונן/נעמה בסון, אלעד סממה, אלכס פולונסקי, אלעד צ'רנינסקי, יעל רוחקינד
