לעיתים כל מה שצריך זה קצת זמן.
זמן להתרחק מהעניין ולראות אותו בגודלו האמיתי. לפעמים אגב "גודלו האמיתי" נשאר גדול גם ממרחק הזמן..
זמן לאחות את רסיסי הלב. אחד לאחד בלי לפספס.
זמן להרגע, להסדיר את הנשימה לתת ללב המשתולל את הזמן להתארגן על עצמו.
זמן להבין שעל אף שנראה כאילו לעולם ישרוף במקום הכי עמוק שיש יהיו גם ימים בהם אפילו לא תזכרי שפעם שרף.
צריך זמן להתבגר ולהתפכח. וזמן להתאבל על הבגרות והמבט המפוכח. ואז זמן לחגוג את השינוי.
צריך זמן עד שהפילאטיס מתחיל להראות. ואז הזמן עובר וצריך כסף לכרטיסיה חדשה ואז צריך זמן להרוויח את הכסף הזה.
צריך זמן להתרגל להיות אמא. זה לא קורה מיד. ואז כשנדמה שהתרגלת גדלים הילדים ומעמידים בפניך סט התמודדויות חדש דנדש ואז את מגלה שיקח זמן עד שתתפסי את העיניין ואז הזמן שעובר לא הופך אותך צעירה יותר ואז את צריכה עוד קצת זמן לרחם על עצמך איך חמקו מפניך נעורייך המופלאים.
כן, רק אתמול ישבת על המגרש בצופים בחאקי קרוע ושיער מלא גווני שמש כפתת סנדות והאמנת שעל זה יקום ויפול. חשבת שזה הזמן הנהדר ביותר ואלה הרגעים המשמעותיים בחייך (ובמובן מסוים צדקת!) חשבת בתמימותך שהזמן הזה השטוף אור ימשך לנצח.
שלנצח אחר הצהריים ירכבו הבנים על אופני BMX ובחריקת בלמים יעצרו בחדר המדרגות, ישתו מים ואז ירכיבו על הרמה אל עבר מה שנראה כמו האופק הקסום הפתוח המרגש של השכונה.
חשבת אז שלנצח גווני שמש יהיו שזורים בשערך ולא תצטרכי כל איזה זמן לסור לע' הנהדרת כדי שתשזור אותם במומחיות כמעט כמו השמש.
גם חשבת אז שרק לך לבד וקשה ומוזר בחיים. שרק על גבך משא בלתי נתפס של כאב ובילבול ואחריות שגם הזמן לא הכהה או הקל עליה.
ואז בא זמן של אהבה. אחת ואחרת ובזמן הזה הזמן כמו עוצר מלכת. הלילה ארוך וכל דקה של נגיעה עדינה נמשכת לפחות שלוש. והאור שבסופו של דבר עולה צובע הכל ברכות כשמיכה של משי. זמן של אהבה הוא זמן נהדר.
ובזמן של פרידות הדקות מנקרות במדקרת, כמו נוקשות. נקישה אחר נקישה קשות לא גמישות. דקה היא דקה.
ואין עיגולי פינות. אין רכות. הכל מוחשי ובו זמנית כמו קורה לאחרת.
וזמן יציאה לעולם הגדול. זמן נעליים של חג. זמן חגורה רחבת אבזם ואודם. זמן של גדולים. זמן שקשה בו לנשום.
והזמן שלך ושלי. זמן של ניסים.
עכשיו זמן של געגועים.
געגועים למגע פשוט.
לשקט. קצת שקט.
געגועים לתשוקה, לאותה נערה על מגרש בטון בשמש יוקדת, יפה כמו חלום.
געגועים לבסדר.
לחיים של לפני כאן, למתי שהיה לי מטבח והייתי מבשלת.
געגועים לעצמי החדה היוזמת. לעצמי החולמת זו שמאמינה שאפשר שיהיה בסדר.
לזמן של של חמש כשהשמש יורדת בגינה השכונתית, מלון בקופסא ושמיכה על הדשא.
לבכורה קטנה למשופם תינוק, לראשית הדרך.
לזמן לפני שנעצר הזמן.
וזמן לבכות. גם זמן לבכות צריך שיהיה.
זמן פרטי. נטול אוכלוסיה לחלוטין. צחיח. בודד כמו פרש בערבת הנפש.
רק רוח שורק ובקצה העין קוץ יבש מתגלגל. ושקט.
ואז הדמעות. דמעה דמעה של עצב והכרה וכאב שעולה מלמטה וגעגועים מכווצי לב ונשימה אחת עמוקה ואז עוד דמעות של מי הייתי ומה אהיה דמעות של ריחוק מצער וחוסר הבנה ודמעות של הבנה מאוחרת.
דמעות של קנאה מגרדת של יאוש ודמעות של דאגה כנה .
דמעות של פחד, פחד מטלטל .
דמעות של צער. של רצון לשנות.
ועוד דמעות, וטישו, עכשיו כבר נוזל גם האף, ויבבות רמות ונשימות מקוטעות.
אבל לא, יש עוד זמן.
לבכות.
עכשיו יש לי זמן לבכות את כל הנאחס של לדעת שיש ילדים עזובים וחבולים ולדעת שיבוא יום, והוא לא רחוק שגם אני אעזוב אותם.
ואז, כמו שאומרים כבר תהיה לי סיבה לבכות.
לבכות את האמא שאני.שיכולתי להיות. את אמא שלי. שרציתי.
חכו, אני עוד בוכה. אני בוכה הקלה.
ואז, אני בוכה על כך שאף פעם, בחיים לא הייתה לי בטן שטוחה. זה שיטחי לבכות על בטן שטוחה. אז מה.
זה הזמן שלי לבכות.
הכל נמדד בזמן. כמה ישנתי בלילה. כמה שנים אני איתך. כמה שנים הייתי שייכת לך עוד לפני שבאת אל חיי.
כמה זמן כבר יש לי את החירות להאמין שמותר לי לחיות. וכמה זמן הייתי ועוד אהיה בטיפול בשביל שתחלחל לעומק ההבנה.
וההבנה. כמה זמן עד שתרפא את הנפש? עד שתרים את פרגודי הצער הכבדים שבין חדרי הלב?
כמה זמן אני אמא. זה קל, מהיום שעמדתי על דעתי, קודם של אמא שלי ואז שלהם, ילדי הקסם שלי.
כמה זמן יעבור עד שיהיו לי הכפכפים האלה שאני חומדת.
כמה זמן עד שהבכורה תעזוב את הבית. ואיך מהר עבר הזמן מרגע ההולדת של זאת המופלאה.
כמה זמן אהיה פה. כמה זמן אני כאן?
כמה זמן בדיוק לאפות עוגת שוקולד שגם האמצע יהיה מוכן.
כמה זמן עד שיפסק הרעש שבראש.
מתי יבוא הזמן של השמחה ? זאת שתשאר, עם זכויות בטאבו, לא זאת הקוקיה באה והולכת.
זמן שמלטף את הדפנות כמו גלים בים, מעדן את השפיצים הדוקרים מטשטש את הפגעים. מחליק הכל.
זמן טוב.
זמן של בריאות ושפע.
שפע של זמן להשקות גינה לאפות עוגה, קצת לבכות.
זמן לחבק, להגיד מילים של קירבה של נחמה.
ולחייך.
להיות.