בזמן האחרון יוצא לי לחשוב הרבה על המערכת יחסים שלנו.
על כמה אני אוהבת אותו וכמה הוא חשוב לי.
כמה הוא גורם לי שמחה בנוכחותו ועצב בהעדרו.
מרוב שאני קשורה אליו (אחרי כל כך הרבה שנים יחד) אני מוצאת את עצמי מדמיינת את הקול שלו, נכנסת לחדר ומגלה שהוא בכלל לא שם.
אל תטעו, גם אצלנו יש רגעים של חוסר תקשורת, ואני יודעת שהקשר הזה, שחוק ככל שישמע, דורש "תחזוק שוטף" ו"עבודה".
יש לא מעט מצבים שאני קולטת עד כמה אני תלותית בו ואיך כשהוא נעלם אני נטולת קליטה…
אך עם כל זאת אני נרגשת להודות שאחרי כל כך הרבה זמן ביחד, עדיין יש רגעים שהוא מצליח להפתיע אותי ואני מגלה בו יכולות חדשות.
וכן, אני מקבלת אותו כמו שהוא וזה ממש לא מפריע לי שהוא נייד.
כי אין מה לעשות הוא פל'א! והוא שלי…
(כן, זה הזמן לקרוא שוב מהתחלה)
