- זאת הייתה התגובה הראשונה שלי כש מישהי אמרה לי להרשם לקורס של "דיגיטליות בעסקים".
ממש הרגשתי בחילה רק מלחשוב על עוד קורס ועוד שטיפת מוח ושיכנוע.
פתאום התחילו גם עשרות פוסטים להציף את הפייסבוק שלי, כל אחת עם סיפור שלה… לא זה לא קורה לי, גם הפייסבוק היה נגדי?
זה לא נגדי, אלו אלגוריטמים ופרסומות חשבתי לעצמי. למה להתעצבן מזה. זאת לא מלחמה או טרור נגדי
"אני לא ארים ידיים אני אטפל בזה" חשבתי לעצמי והפסקתי למחוק את הפוסטים על הקורס וכל מיני הדרכות אחרות.
התחלתי לקרוא ולדפדף בכמה מהם כי באמת שאי אפשר לקרוא את כולם, ואני עם ההפרעת קשב וריכוז שירשתי אחרי התאונה ממש לא מסוגלת
להתחיל לקרוא כל פוסט.
התחלתי לקרוא.
וקראתי עוד אחד…
קראתי גם את פוסט של אחת הנשים על מה לומדים בקורס.
פתאום גיליתי סוג של קסם בעיניין. לא! לא יכול להיות… מה זה לא שטיפת מוח? זאת לא התקפת טרור נגדי?
טוב אני ארשם. אם המזל שלי גם ככה לא יקבלו אותי אז מה איכפת לי להרשם.
על הדרך הבנתי שהרבה מהכלים שחסרים לי אוכל לקבל בקורס הזה, אבל גם זה רק אם אתקבל.
חה חה אבל מי אמר שאתקבל, אין סיכוי!
הם בטח בודקים את הרקע של המועמדת עם היא מספיק מעניינת? אם השפה שלה מספיק טובה, ואני עם הטעיות כתיב שלי של עולה וותיקה, אין מצב.
ומה אם אני אכנס ללחץ ואקבל התקף של PPV ואתעלף? לא זה לא יקרה כי לא יקבלו אותי.
אין מה להילחץ.
התקבלתי… אני לא מאמינה!
להאמין באינטואיציה אופטימיות זה דבר שנרכש אצלי בעבר.
אני ילידת 1969, נשואה אמא לבן.
עליתי לארץ ב1999 בדיוק בגיל 30.
עליתי מגרמניה, מדינה יפיפיה אבל קרה בחורף.
קרה מאד.
עליתי לארץ משתי סיבות: מזג אוויר החם ואהבה.
לפני שעליתי לארץ סיימתי את הלימודים ותארים בכלכלה עסקית ,שפות וחינוך מבוגרים.
בארץ נכנסתי מהר מאוד לעיניינים של ההייטק ושם ביליתי עוד כ 8 שנים. תפקיד בכיר, אחריות גדולה על שלוש מדינות דוברות גרמנית, יעדים גבוהים, לחץ מטורף.
נסיעה אחת עם קולגות והלקוחות (250איש בסה"כ) לפורטוגל שינתה את חיי וחיי הקריירה שלי. בתאונת קארטינג נפצעתי קשה וההחלמה היתה יחסית ארוכה וגרמה לפיטורי. זאת הייתה ההתחלה של פרק חדש בחיי. כדי להישאר שפוייה ואופטימית חזרתי למצלמה שחיזקה את כוח רצון ומוטיבציה להמשיך להישאר נורמלית.
התחלתי לרענן את הידע בצילום עם קורסים מקצועיים שונים אצל נגדולים: רוני סופר, אלקס ליבק, אייל הירש, תומר יקובסון שעזרו לי מאוד בתהליך ההתפתחותי, מהר מאוד הבנתי שצילום אופנה זאת האהבה האמיתית שלי.
למדתי אצל שי קדם, אחד הצלמי אופנה ידועים ועוד כמה קורסים בחול. בהתחלה הייתי שותפה בסטודיו של שי קדם אחרכך בבית, אלרכך עם שותף וסוף סוף שלי.
היום אני צלמת בעלת סטודיו מקצועי ברמת השרון. צלמת אופנה, תדמית, נשים,(לפעמים גם בת מצוות ומשפחות). בכל אחת ואחד אני רואה ומעבירה דרך העיניים שלי את היופי של כל מצולם.
אחת העבודות הראשונות שלי:
אופטימיות ושמחה זאת הדרך שלי.
כדי לראות את העבודות שלי ואת מה שאני עושה, אני מזמינה אתכם לאתר שלי:
https://www.monikafitz.com/
אז כן, לא רק שהתקבלתי, אני גם אחת מ50 "נשים אמיתיות" (כמו הבלוג שלי אבל זה בפרק נפרד) שלומדות. ולומדות לא מאט. 4.5 שעות אינטנסיביות של למידה וחידוש. וזה כיף!
הכאבי ראש סבירים, הכדור עוזר ואני ממש שמחה שהחלטתי שוב נכון. שוב לקחתי את הדרך הנכונה לכיוון הנכון. כמו תמיד האינטואיציה לא עזבה אותי והיא חזקה מהכל.
לוותר זה לא במילוניקה (המילון של מוניקה- אבל גם זה לפרק אחר)
Gute Nacht meine neue digitale Welt
