הפעם הראשונה שבה שמעתי על "התו הסגול" היתה כשהייתי בחל"ת (חל"ת! מזכיר חלה, אבל פחות טעים) ודיברתי עם המנהלת שלי. היה לי קצת לא נעים לשאול אותה על מה היא מדברת (בכל זאת, הייתי בבית עם שלושה ילדים וכל מה שעניין אותי היה למצוא מתכונים חדשים שעוד לא ניסיתי עליהם) – אז זרמתי איתה.
אחרי שלושה חודשים של משפחתיות חל"תית הוחזרתי לספריה. התאפסתי על עצמי וגיליתי מה התו הסגול הזה אומר:
הספרים – התמימים, החמודים – נאלצים לעבור בידוד של שלושה ימים, למקרה שקורונה אכזרית התנחלה בין דפיהם (ז'אנר מועדף: ספרי טיולים).
מבוגרים – לא בבית ספרנו (מותר רק אם אין ילדים בבית ספרנו).
שיטוט בספריה – לא יותר מחצי שעה (עדכון: רק רבע שעה!).
כמות הקוראים המותרת בו זמנית: ארבעה.
כניסה לספריה – מותנית בטקס הטבלה הכולל מסיכה, מדידת-חום, אלכו-ג'ל ורישום.
ילדי ביה"ס נכנסים בתיאום, ליווי, רישום וצמצום. בקיצור, יש לנו שלוש קוראות נלהבות שחוזרות שוב ושוב. הוספנו שירות לילדי בית הספר: בלדרות – הם מגישים בכתב הזמנות ספרים ואנחנו יוצאות לחלוקת ספרים ברחבי בית הספר.
החודש, קיימנו מפגשי מועדון קוראים. צמצמנו, פיצלנו ועמדנו בהגבלה של 20 משתתפים. אם עקבתם, התקהלות של 20 אנשים במקום סגור כבר אסורה ואנחנו עוד הספקנו, יה!!!
ישבתי והסתכלתי על המשתתפים במועדון: זה היה מראה סוריאליסטי: סט מוכן לצילום סרט (מדע בדיוני, ברור). הם ישבו במרחקים שמדדנו וקבענו מראש, עוטים מסיכה ושותקים. כל אחד בטח חשב את מחשבותיו הנוגות על החיים, הגיל ואם כדאי לברוח עכשיו, לפני שיגיעו הזומבים.
אנחנו עוד כאן, הספריה פתוחה בערבים והספרים מתנהגים יפה.
אני מקווה שהספרים לא יואשמו בהפצת מחלות ותרבות רעה. הרי מי כמוהם יודע להוכיח נאמנות בזמנים קשים.
גתית