בעצם, למה לא?
מאין הגיע הספק אחרי שכבר החלטתי בחיוב?
למה לא לצאת מהשגרה, להצטרף לסיור לקריאת מגילת איכה בכותל, עם תוכן הגותי ועם תכנית מוסיקלית, בחברה נעימה של חברי קהילה?
האם זה בגלל מזג האוויר החם? המצב הביטחוני? האורחים שלי שבדיוק הגיעו מחו"ל?
ניסיתי לברר עם עצמי מה מניע אותי ל"כן" ומה עוצר אותי ל"לא"?
בהתחלה זיהיתי שהספק שלי יושב על פחד, וברגע שזיהיתי אותו אמרתי לו: "אדוני, לא פה! אתה לא תנהל אותי."
הוא כופף את ראשו ונדחק הצידה ואז פגשתי את המחשבה:
בתקופה האחרונה, מאמנת את עצמי בהתכוונות גדולה לספור את ה"יש" ולא את ה"אין" בחיי. לא בא לי להיכנס ל"מוד" של ספירת ה"אין" (להתמקד בבית מקדש עתיק שחרב ואינו).
ואז התגלגלה המחשבה לכך שאני בכלל לא מזדהה עם הקינה הזו.
אני כן יכולה להתחבר לאבדן ה"בית" הראשוני, שלמעשה היה אוהל, אוהל ההתוועדות של האנשים שהשכינה שכנה בתוכם ("ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם") ומאז כל בית מקדש שנבנה הפך להיות בית קבע והיה מפואר יותר מקודמו. נראה כאילו אנשים העבירו את השכינה לגור בו ולא בתוכם…
נראה שעבודת האלילים חזרה אלינו במסווה של "בית מקדש" והתגנבה בדלת האחורית..
והיום אנשים מקדשים מקום(הכותל המערבי), מוכנים להילחם ולהכפיש זה את זה כמו ילדים קטנים שרבים על צעצוע "זה שלי"! ולא משאירים מקום לשכינה, לרוח, לקדושה, לאהבה, להיות נוכחת ביניהם.
ועל זה אני מתאבלת..
בסופו של דבר החלטתי לנסוע, להיות בחוויה.
העובדה שנסענו יחד באוטובוס מאורגן, קבוצה גדולה של אנשים מהקהילה בהחלט תמכה ב"כן".
להיות עם עצמי לבד מול המחשב זו כמעט דרך חיים והנה הזדמנות להתחכך בחיים עצמם.
אני מודה, לא קריאת מגילת איכה המסורתית משכה אותי להצטרף.
מראה השקיעה על הר הבית מהר הצופים, היה מרנין לב!
לא פחות מזה הכותל השוויוני, המקום ש"הוקצה" לנשים להתפלל בו, בעל מראה "בתולי", חף מפתקאות, מעורר הוד קדומים.
ד"ר רות קלדרון מסרה לנו שיעור מרתק על מדרש הנוגע לחורבן בית משפחתי וחקרה עם הקהל את מידת האחריות של כל אחת מהנפשות למצב העגום. ואני שכל כך אוהבת סיפורים ומעריכה את כוחם לחולל תמורה במאזינים –נהניתי הנאה מרובה.
אנשים ישבו על הארץ ועל האבנים, והרמקול הועבר בין קוראים שונים שהנעימו בטעמיהם את קריאת "איכה". מידי פעם פסוק מסוים כאילו קם מרבצו מאחד המדפים של זיכרוני וניער אבק, אבל מודה שבשלב זה מחשבותיי נדדו, הייתי שבויה באוירה ובאסתטיות של המקום.
ואז נשא דברים הרב אלישע וולפין, ולא נשאר אדם אחד אדיש למילים שלו, שיצאו מהלב.
אנסה להביא תמצית של דבריו (וכמובן שניתן לקרוא את התוכן המלא באתר של @קהילת ואהבת
השיחה על שנאת חינם (שבגללה חרב המקדש) שחוקה ומותשת. אנחנו מדברים, אבל לא באמת לומדים ממנה דבר. עובדה, דבר לא השתנה.
הבעיה עם הנושא הזה שהוא מפנה אצבע מאשימה, או כלפי האחר, או כלפי עצמנו ושניהם גרועים באותה מידה.. הם לא מדרבנים ללקיחת אחריות אישית לשינוי המצב. הם מונעים גאולה מהמעגל השלילי.
כשאני מאשים את האחר ומתגדר בגבולות צדקתי אני יוצר חייץ ומקבע מצב של פירוד. כשאני מלקה את עצמי –זו עדיין הפניית אצבע שופטת ומאשימה,שלא לוקחת אחריות ולא מביאה גאולה.
האם אני מסוגל באמת לקבל את האחר ואת עצמי ללא שיפוט?
"אני מאמין בכל ליבי שחשבון נפש פנימי, כזה שלוקח מאה אחוז אחריות על המצב – לא חמישים, אלא מאה – ישנה את המציאות בחוץ.
….
הקריאה הזו איננה פשוטה. העבודה הזו שבלב איננה מוכרת לנו די צרכה. היא דורשת מאיתנו לפנות פנימה, ללא שיפוט וללא ביקורת, ולבדוק עם עצמנו: מה באמת קורה??? אנחנו לא מורגלים בפנייה הזו, ואין לנו עדיין את הכלים לסוג כזה של חשבון נפש – כזה שגם יודע להביט פנימה אבל גם יודע לעשות את זה בחמלה אינסופית, ללא שיפוט וללא ביקורת".
חשבון הנפש האישי שאלישע עשה בפרהסיה לא רק ריגש אלא היווה מודל מעורר השראה לעשות כמוהו.
במיוחד לאדם ביקורתי כמוני…
התמונות מהכותל באדיבות הצלמת Dana Tal- El