שלום, קוראים לי מלי ואני פחמימתית. כן, אני מכורה לאם המזון הזו, ששמה נודע לשמצה, ששמה קיבל משמעות סמנטית של כינוי גנאי ושפחמימה כמוה כמילה נרדפת לסופגניה, כונפה, דבה: פחמימה. פוי, איכס, השם ישמור. ואולי לא לחינם, על אף היותה אב מזון, יש לה סיומת נקבה, שהרי אפילו כאן צריכה להיות הלימה בין מזון בעל ערך תזונתי בעייתי משהו למעמד הנשים בחברה.
מי שפשפש בנבכי הפחמימות יודע שיש פחמימות ריקות (שפל המדרגה – לחם מקמח לבן וכד') ויש פחמימות מורכבות (שמכובד יותר לצרוך, כמו חיטה מלאה וכד') ומעל הכל מרחפת סכנת הגלוטן, שהפך אויב הציבור ועל כן קמו מכונים לגמילה מגלוטן וסוכר. מאז הקמת מכוני הגמילה האלה מסתובבים בינינו אנשים במבט מצועף, שהשילו עשרות קילוגרמים ממשקלם ושמחים לדווח שהם מתקיימים מקמח חומוס ושאר תחליפים ושהם גילו מינימום את האור.
ובכן, אין לי כל כוונה להיגמל. אני מכורה לחלת יום שישי טרייה, טבולה ברוטב חריף פיקנטי אדום של חריימה, אני מכורה לפוקצ'ה זהובה, עם קרום מעקצץ של מלח גס, טבולה בשמן זית ובלסמי, שמגישים לפעמים כמתאבן במסעדות, אני מכורה לצליל הבגט המתפצפץ, מרוח בפסטו אמיתי, אני מכורה לפיתה טרייה וחמה טובלת בשלולית שמן הזית של החומוס בעכו, מכורה לריח המשכר של הבורקס העולה מן התנור, לבורקס של העגלה ולכל בורקס באשר הוא בורקס, אפילו מתוצרת מאפייה נחותה, אפילו מאתמול, כולל שומן הטראנס. אני מכורה לעוגיות עבאדי בזוגות, בשלשות וברביעיות ושמישהו ינסה לעצור אותי.
אני מכורה ללזניה ברוטב בשאמל קטיפתי, לפטוצ'יני אלפרדו, לבטטה דולצ'ה, ללינגוויני ודרה, לספגטי שמנת רוזה, לקנלוני מוקרם, לרביולי באיולי, לניוקי מתוקי (סתם), לקלצונה הממולא ואיך לא – לפיצה, גם להכי פושטית, עם בצק עבה וגבינה מותכת זולה, אבל הריח, הריח…. אח, איזה מאכל תאווה. כמה פשוט וכמה מופלא: בצק, גבינה ורוטב עגבניות. איזה שילוש קדוש ומופלא.
אני מכורה לבייגלה בשומשום בשער יפו, קלוי ואפוי היטב, לבייגלה עם גוש המלח המצמיא, שקונים בלילה במאפייה שבעיר התחתית, לבייגלה השטוחים, לבייגלה שמיניות, למקלות גריסיני, לפתית, לחמית וקרקרית. לאמפנדס, לסמוסה הודי, לסיגרים-פסטלים-קובה, לכיסונים, לקרפלך עם הרבה בצל מטוגן – רצוי של מעיין הבירה בעיר התחתית, למלוואח וגם ג'חנון הולך.
ועוד לא דיברנו על תפוחי אדמה. הוי, איך שכחתי, תפוחי אדמה. איזו פחמימה! פרוסים לקוביות או לטריזים, מתובלים בשמן זית ורוזמרין, אפויים, מבושלים, מטוגנים, מוקפצים, מוקרמים. תפוח אדמה בלביבה, תפוח אדמה בפירה, תפוח אדמה בפוטטוס של המקדונלדס, תפוחי אדמה גארטן, תפוח אדמה אפוי ומוקרם של מאכל הרחוב, תפוח אדמה בצ'יפס אמיתי של מסעדה מזרחית, או אם אפשר, אפילו פריזאית – יותר עדיף . מבחינתי: ביום ראשון תפוחי אדמה, ביום שני תפוחי אדמה וביום שלישי הפתעה כפולה: שתי מנות תפוחי אדמה!
אז נכון שאיש עוד לא שמע עד כה על הסטייה הזו אצלי, יען כי אני מסווה אותה היטב. ביושבי במסעדות ובבתי קפה אזמין לי פוליטיקלי קורקט ערימת חסה כלשהי, המתקראת במחוזותינו בשמות משתנים כמו "סלט פטריות חמות על מצע עלי חסה", בתוספת לחם קל, שיש לו ארומה ומרקם של ספוג רחצה, אקפיד לפלות את האגוזים והזיתים, לנקר בלחם הקל האיום ולהכריז קבל צלחת חצי מלאה שהתפוצצתי! אבל בביתי פנימה… אוהו, אורגיה של פחמימות וגלוטן! מישהו אמר לי פעם שהוא לא מכניס הביתה אויבים. "גם אני", השבתי, "אני מכניסה הביתה המון חברות: פחמימות או לא להיות!"
ובאשר לשאלתכם: כן, אני אוכלת לפעמים שניצל, אבל: רק בזכות ציפוי הפחמימות.