בכל פעם שאני אומרת שיש לי בוריסים, מסתכלים עליי ולא מבינים.
נו, עיגולדים, עכשיו זה ברור?
לא, אומרים לי.
זהו מתייאשת ומוציאה את זה לאור,אני הדס ואני מזיעה.
ולא סתם מזיעה, אלא מזיעה בבית השחי. אוף, כמה שזה מבאס ומדכא ומגעיל ודביק ורואים את זה, וזה רטוב.
הפעם הכי קשה שלי, הייתה באחת ההרצאות שהעברתי, בזמן השירות הצבאי שלי, הייתי לבושה במדי א' מסודרת ומאורגנת, הייתי מאוד בטוחה בעצמי, המצגת היתה מוכנה, הכול היה ממש ממש בסדר, ואז הצצתי ימינה ואח"כ שמאלה, נישמת רווחה יצאה מפי, אך עדיין הרגשתי את אגל הזיעה המתקרב. אוקי, המצגת עלתה, אבל הסרטון לא עולה, בודקת עם החייל האחראי, לא מצליח, המיקרופון עובד? לא ממש…אוקי תנשמי, לאט לאט. מציצה ימינה, מציצה שמאלה, זהו הלך עליי זה מתחיל. למה לא הקשבתי לליבי והורדתי את חולצת ה- א' הנוראית הזו? ולמה הגופייה והדאודורנט החדש לא מצליחים לעשות את העבודה? ולמה שוב אני מזיעה? תינשמי, תירגעי, תיסמכי, בסוף זה תמיד עובד, אז למה את לחוצה?
וזה מתפשט, וזה עובר ואני מרגישה. אליפסה חביבה בצורת חביתה מציצה אלי מהחולצה, הדס! תינשמי!
נכנעתי לגופי, ומשחקת את משחק ההתעלמות. זה לא שם, זה לא קורה, זו לא אני וזה לא על באמת.
כמו שחשבתי, הסרטון עולה המיקרופון עובד, האולם מפה לאוזן מלא, ו…כן ברור שאני מתרגשת, מציצה ימינה ושמאלה נו, לא כ"כ נורא, את רק על הבמה עם פרוז'קטור ענק, אף אחד לא מסתכל. התחלתי בהרצאה משתדלת לא להרים יותר מידי את ידיי וההצגה מתחילה.
הכול עובר חלק, מעט מתרגשת וזהו, נגמר מחיאות כפיים סוערות, יורדת מהבמה, אין צורך להציץ, אני מכונת כביסה חיה על הבמה, החולצה ספוגה באגלי זיעה מהחזה ועד החגורה. מזדרזת להתפשט נשארת עם הגופיה, והריח? מזל שאותו לא ניתן להעביר באמת בכתיבה, בקיצור גם מסריחה. לוקחת מגבון, מנגבת, מייבשת, לפחות שכל להביא חולצה לבנה אחרת היה לי. משתבללת לי בפינה, מפחדת שמישהו ראה, נכנסת לרכב וממריאה למקום הבא.
מאז, לובשת שחור, כחול כהה, לבן, שלא ייראו. בחורף אני עם שכבות ואוהבת חולצות עם כפתורים מחוייטות ומעליהן סוודר או עליונית, כשקר זה פחות בולט, אבל כשאני מתרגשת, או נלחצת או פוגשת אנשים חדשים, החביתה /העיגולד/ הבוריס/ נו, הזיעה, ישר מציצה מבעד לחולצה. אם היא כהה הסתדרתי, אך ההרגשה כלל אינה נעימה, בטח אם קר בחוץ. ואם לא? שאלוהים ירחם. ואם יש חולצה לבנה מכופתרת ומעליה חולצה כחולה, למשל חדשה, אז גם סימנים אני משאירה, הלבנה הפכה לכחולה, ואני יכולה לשווק אופנה חדשה.
עוד מעט קיץ, המונים מזיעים וצרת רבים, היא נחמה מלאה עבורי, השמלות בארוני מתרגשות ומצפות לשמש, שתצא ואת בושתי תייבש.
