אשמה הוא מצב רגשי שבו האדם מאמין שהוא התנהג בצורה לא מוסרית בכך שעשה מעשה שלא היה צריך להיעשות. ההתנהגות הזו מפעילה בו רגש טבעי שהוא סוחב איתו במהלך הרבה שנים. להתנהגות זו, אני קוראת "השק" שנמצא על גבינו והולך איתנו לכל מקום. האשמה נמצאת איתנו ובתוכינו.
לרגש זה מתלווים רגשות נוספים מאותה משפחה, בושה ,עצב, בדידות ומבוכה. אדם שמרגיש את הרגשות הללו נמצא בקונפליקט פנימי עם עצמו: מה בין אשמה לבין אירועי חיים בחיינו? את כל אחד ואחד מאיתנו פוגשים הרגשות הללו בשלב מסוים בחיים. בין אם עשינו משהו שהאשימו אותנו לבין אם האשמנו את עצמנו.
את רגש האשמה אני חוויתי בגיל מאוד צעיר, הוריי האשימו אותי על בסיס יומי, בבית הספר תמיד האצבע המאשימה הייתה לעברי. האשמה הזו ותחושת המבוכה הזו ליוותה אותי במשך רוב שנות חיי, שבהן משכתי אלי אנשים במערכות יחסים שהאשימו אותי.
בגיל 16 אני יוצאת עם חברים לבלות. בדרך חזרה בכביש עכו חיפה, השעה 12 בלילה אני וחבריי ברכב בדרכינו חזרה הביתה. עיניי נעצמות ואני נרדמת בנסיעה. ברגע הבא אני רואה שהרכב שלנו הפוך וחברותי שרועות על הרצפה. חושך אימים ופחד נוראי.
למחרת הבוקר האפל בחיי פוגש אותי. אני מאבדת את חברתי הטובה ביותר. אירוע טראומטי זה משאיר בי צלקת של אשמה פנימית – אולי אם לא הייתי נרדמת הייתי מצילה את חברתי הטובה. אשמה כזו שאליה מתלווים רגשות של מבוכה, בושה, עצב, כאב ובדידות. הקונפליקט הפנימי בין אני לבין עצמי, נחרט על "לוח האם" בתוכי.
עם קשת הרגשות הללו של אשמה, בדידות , בושה ועצב, אני מושכת לחיי אנשים שימחישו לי את הרגשות הללו ויאפשרו לי לעבור את שיעורי החיים ולצמוח מהם. היום אני מאמינה שכל מי שהעביר אלי את האחריות והאשמה (אם בצורה מודעת ואם לא) בעצם האמין ביכולת שלי להתעצם מהסיטואציה שנוצרה.
בתובנה זו אני מתבוננת על האחר באור שונה. אדם מאשים זה אדם שבוחר לחיות בסבל פנימי ולא להתמודד עם התחושות הפנימיות שלו. אדם כזה באופן עקבי יבחר להחליש את האחר ולשהות בתודעת סבל.
תורות הזן סוברות ש 80% מהסבל שלנו הוא סבל פנימי, 20% הוא סבל חיצוני. כאשר נתעמת עם הסבל הפנימי נוכל ביתר קלות להתמודד הסבל החיצוני.
השיעור לחיים והחדשות הטובות הן – באחריותינו וביכולתנו לשחרר את עצמינו מסבל לחרות פנימית.
