את נושא ההורות המשותפת ניתן להגדיר כתפיסת עולם הדוגלת בטובת הילד. לפי תפיסה זו, טובת הילד מחייבת אחריות ומעורבות מלאה של שני ההורים, ככל האפשר, בכל היבט של חיי הילדים. המצב שנתפס כלגיטימי בחברה, לפיו בני זוג שנשואים, מביאים ילד לעולם, אינו מקבל התייחסות ממשית על פי תפיסת ההורות המשותפת, מכיוון שהתפיסה נוגעת גם לאותם זוגות שהחליטו שלא לבסס את זוגיותם באמצעות מוסד הנישואין, ואף לאלו שלא קיים ביניהם קשר רומנטי כלל, אך החליטו להביא ילד משותף לעולם.
הכוונה בדיון על הורות משותפת, היא כמובן לעניין ילדים משותפים של שני בני זוג, כאשר לרוב מדובר באנשים שאינם בני זוג במובן הפורמאלי. בשנים האחרונות הפכה שכיחה יותר התופעה, לפיה, לעיתים אנשים זרים חוברים יחדיו, אך ורק לצורך הקמת משפחה. אין מדובר כאמור בבני זוג שנישאים ומקימים משפחה, אלא בשני אנשים, שהמשותף להם, הוא הרצון לשמש ולהיות הורים.
בשורות הבאות נעסוק בהגדרת המונח הורות משותפת ונעמוד על חשיבות ההורות המשותפת בעייני ההורים עצמם ובעייני הערכאה השיפוטית . כמו כן, נציג את היתרונות הברורים העומדים להורות המשותפת, ונסביר מדוע היא מומלצת ונכונה, לדעת רבים, עבור ילדים.
מהי הורות משותפת:
הורות משותפת, כשמה כן היא, שיתוף בגידול ילדים משותפים. אומנם מצב זה נשמע לגיטימי ורגיל לכל אוזן, כיוון שהתפיסה הברורה היא כי ילד משותף להורים משותפים אמור לגדול ולהתחנך על ידי הוריו, יחד. עם זאת, נראה שהמושג הורות משותפת מצביע על פן עמוק יותר מגידול ילדים משותפים, ומצביע על חלוקה שוויונית של גידול ואחריות וכן מעורבות אקטיבית של שני ההורים בחיי ילדיהם.
המונח הורות משותפת הוא פרי פסיקה. דהיינו, אין חוק שבו הוזכר המונח הורות משותפת ומגדיר מהי הורות מסוג זה. הורות משותפת מבוססת על שני עקרונות, כדלקמן: זכותו של הילד לקשר משמעותי עם שני הוריו וכן נשיאה משותפת באחריות ההורית לילד. ההסכם בדבר הורות משותפת יכלול הסכמה מלאה בין ההורים על חלוקת הדאגה לילד, גידולו וחינוכו.
כבר עתה נראה את היתרון הברור העומד במרכזה של הורות זו, היות וההורים, שניהם יחד, מגיעים להחלטות והסכמות משותפות בנוגע לילדיהם המשותפים. כאמור, הורות משותפת אינה רלוונטית רק לבני זוג המפרקים את התא המשפחתי, אלא לכל גבר ואישה שהחליטו להביא יחדיו ילד משותף לעולם. היות ומדובר בילד משותף, ברור כי יהיו מחלוקות רבות בין בני זוג, בנוגע לאופי גידולו של הילד, חינוכו ודאגה לרווחתו. למעשה, ההורות המשותפת מונעת מכלל המחלוקות להתעורר ולהתעצם בין בני הזוג, ומחזיקה בדעה כי שני ההורים, יחדיו, בין אם נשואים ובין אם לאו, יהיו מעורבים בחיי הילד ובגידולו.
החלטה שיפוטית:
לרוב, הדיון בנוגע למשמורת הילדים ולדאגתם, יתעורר כאשר בני הזוג מפרקים את התא המשפחתי המשותף שלהם. בהתאם, יפנו בני הזוג אל ערכאה שיפוטית, לפי רצונם, שם ידונו בסוג המשמורת שתהיה על הילד המשותף. שאלת המשמורת מתחלקת למשמורת בלעדית, המוכרת בשם 'הסדרי ראייה', ולמשמורת משותפת. משמורת משותפת מתבטאת באופן פעולה שבו מתחלקים זמני הטיפול, הדאגה ואף הלינה של הילדים המשותפים, בין ההורים, בצורה שווה. בפועל, לילדים קיימים שני בתים, אשר בכל אחד מהם ישהו באופן שווה. בכל זמן שבו הילדים שוהים ברשות מי מההורים, חלה האחריות והדאגה על ההורה, וכן עליו לספק ולדאוג לכל צרכיהם: הן לחינוכם (מערכת הלימוד) והן לצרכיהם הנפשיים. כאמור, האחריות על הילד חלה על שני ההורים יחדיו, וכך גם הילד יחלק את זמנו בין הורים. תפיסת ההורות משותפת מתאימה בעיקר למשמורת מסוג זה, היות והילד זוכה לדאגתם של שני הוריו, יחדיו.
הסדרי ראייה אלו הסדרים החלים על הורה שאינו משמורן. מקרה זה אינו חל במשמורת משותפת, אלא רק במשמורת בלעדית – כאשר זכות המשמורת ניתנת רק לאחד מבני הזוג, שהוא ההורה המשמורן. הסדרי הראייה מצווים על קיום מפגשים בין ההורה הלא משמורן לילדו, מורים על זמני המפגש, תכיפותם ואורכם. למעשה, אופי משמורת זו, מונע מעורבות מלאה של אחד מההורים, דהיינו – ההורה הלא משמורן, בחיי ילדו.