"פחדן! אתה גרוע בדיוק כמוה!" צעק סוניל על תומס מבעד לחלון. "את עוד תראה. הילדים שלך יעזבו אותך ולא יחזרו לעולם! ".
היו אל מילות הפרידה של סוניל שגרמו את הנזק הרב ביותר, ולא אחת פנתה אמינה וראתה את אביה מביט בה ובאחיה כאילו כבר אינם מוכרים לו. כעבור ארבע שנים, כשאקהיל מת, היא ידעה שהמילים של דודה מהדהדות בראשו בעצמה רבה יותר מכל מילות התנחומים שהכומר הרעיף.
תומס וקאמלה עזבו את הודו והיגרו יחד עם משפחתם לארה"ב. הם השאירו אחריהם את משפחתם וניסו לבנות להם חיים טובים בארץ האפשרויות.
אבל, המשפחה והעבר לא הרפו מחייהם.
כשהגיעה ההודעה הכואבת לתומס בדבר השריפה שפרצה בבית אמו, שקילתה את הבית ואת היושבים בו, הידיעה השאירה חור כואב ואכזר בליבם של בני המשפחה.
זמן קצר לאחר הבשורה, בנם הבכור התחיל לישון עוד ועוד. מה שהיה נראה כמשהו שקורה למתבגר, התגלה כמחלה נדירה בשם נרקולפסיה. מחלה נוירולוגית כרונית, הנגרמת בדרך כלל בשל חוסר יכולת של המוח לווסת את מחזורי השינה והערות.
מה שהוביל למותו המוקדם…
אמינה,בתם של קאמלה ותומס, צלמת בחסד, שכשרונה הגדול הוא בתפיסת רגעים בחיים, ולא בהכרח רגעי האושר שלהם, מוצאת עצמה כצלמת חתונות בסיאטל. שם חייה את חייה בניסיון נואש להתנתק ממשפחתה ומהחלל העצום שנותר בה עם מות אחיה.
טלפון אחד מאימה, החזיר אותה הביתה. משהו השתבש באביה. שיחות ארוכות עם המתים עוררו את חשד אימה. האם השתגע? האם חלה באלצהיימר?
כשאמינה חזרה הביתה, אביה היה נראה צלול ושפוי. היה נראה שאמה החזירה אותה הביתה למצוא חתן ראוי.
אבל שיחה אחת עם העוזרת האישית של אביה פתחה בפניה אמת מורכבת הרבה יותר…
תומס איפן אשר היה מנתח מוח מכובד, נפגע בעצמו ממוחו שלו, שבגד בו.
השדים שנטמנו באדמה, עולים וצפים שוב. אמינה ומשפחתה נאלצים להתמודד עם העבר וקבלת ההווה.
מתוך העבר מוצאת אמינה שלווה לנפשה ואת העתיד שלה.
ספר מרגש ונוגע ללב, הנוגע ביחסים בתוך המשפחה, באובדן ,בשכול ובאהבה.
מאחלת לכם קריאה מרגשת!
XOXO
אחת שיודעת 😉
